וולגריות אופנתית

וולגריות אופנתית

מה נחשב וולגרי באופנה? מהם גבולות הטעם באופנה? האם ניתן למדוד וולגריות וטעם בצורה מדויקת? וכיצד אלו משתנים לאורך השנים ומחליפים מיקומים בין שני צדי הסקאלה? שאלות אלה עומדות במרכזה של תערוכה המוצגת בימים אלה בלונדון

מאת: אודית לורן בלקין
סגנון חיים שמנת
סטפן ג'ונס לקולקציית ג'ון גליאנו לדיור, אביב-קיץ 2005 (צילום: Associazione Culturale Anna Piaggi)

סטפן ג'ונס לקולקציית ג'ון גליאנו לדיור, אביב-קיץ 2005 (צילום: Associazione Culturale Anna Piaggi)

"הוולגרי: אופנה מוגדרת מחדש" – תערוכה מסקרנת במיוחד, המוצגת בגלריה ברביקן לאמנות בלונדון, עוסקת לראשונה בטריטוריות של טעם באופנה. ככזו, מעלה התערוכה שאלות מאתגרות ומרתקות העוסקות בוולגריות אופנתית, בעודף ובהגזמה, בגורמים ההופכים פריט לבוש לוולגרי, וגם בהגדרת הוולגריות כמונח רב-עוצמה, פרובוקטיבי, מזעזע, רגיש, ובעיקר – מערער.

נקודות המוצא של התערוכה הן הגדרות ספרותיות למונח "וולגרי", אשר מופיעות בסדרה של כתבי יד שהונחו לצדם של פריטי הלבוש ומכניסות להקשר את המכנה המשותף הוולגרי של פריטים אלה. התערוכה נהגתה על ידי ג'ודית קלארק, אוצרת אופנה, ואדם פיליפס, בן זוגה ופסיכואנליטיקאי, שציטוטים מפיו מופיעים על גבי מסכים ומציעים את התייחסותו  ופרשנותו למושג וולגרי.

בתערוכה, המקיפה מסגרת זמן של כ-500 שנה, מוצגים למעלה ממאה ועשרים פריטים, המתוארכים מימי הרנסנס ועד ימינו. בין אלו: שמלות היסטוריות, פיאות, פריטי אופנת עילית ואופנת "מוכן ללבישה", עיטורי טקסטיל, יצירות ספרותיות, צילומים וסרטים. אלו מוצגים באופן המשקף את חמקמקותו של הטעם, כמו גם את העובדה שטעם הוא, למעשה, קונספט המשתנה עם הזמן. הפריטים לוקטו מאוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם, וגם מתרומות של בתי אופנה עכשוויים, כגון מנולו בלניק, קלואה, כריסטיאן דיור, כריסטיאן לקרואה, ויקטור אנד רולף ולואי ויטון.

וולטר ואן בירנדונק עם כובע של סטפן ג'ונס, סתיו-חורף 2010 (צילום: Ronald Stoops) לחצו להגדלה

וולטר ואן בירנדונק עם כובע של סטפן ג'ונס, סתיו-חורף 2010 (צילום: Ronald Stoops) לחצו להגדלה

וולגרי, כן או לא

"אני נרגשת כל כך מהקונספט החזק ומהמקוריות שדרכם בחרו קלארק ופיליפס לעסוק באופנת העבר וההווה", מסבירה ג'יין אליסון, מנהלת מחלקת האמנויות החזותיות במרכז ברביקן. "הנושאים, ההצבה והאווירה שיצרו השניים בתערוכה מעוררים בקרב המבקרים תהיות לגבי השאלה מדוע מערכות לבוש מסוימות נחשבות וולגריות, ואיך היחס לכך משתנה במהלך הזמן ושינוי ההקשר".

בהקשר לדבריה של אליסון, מסתבר שלפחות חלק ממה שבזמנים עברו נקשר לוולגריות או נחשב וולגרי, מקבל בימינו יחס מחודש על ידי מעצבי אופנה מובילים והופך לתופעה אופנתית מרהיבה ומקובלת. כך התערוכה מציגה את האופן שבו, במהלך הדורות, אופנה שוברת מוסכמות ומשחזרת טעמים, במטרה לייצר מבע חדש של סגנון, ולעתים קרובות לחזור ולנצל את מה שכביכול נחשב וולגרי בכדי להפיק ממנו לגיטימציה מחודשת.

איך שגלגל מסתובב

נראה שאחרי הכל, התערוכה לא מנסה לקבוע עבור המבקרים מהו וולגרי, אלא מציגה את הוולגרי, כמו גם את הטעם הטוב, כמושאים של נקודת מבט.

ויקטור אנד רולף, אביב-קיץ 2015 (צילום: Team Peter Stigter) לחצו להגדלה

כמוצר של פופולאריות ומסחר, האופנה כשלעצמה נתפסת וולגרית מיסודה, פופולרית מדי, מוגזמת, מינית, קיטשית ולעתים אף סרת טעם באופן קיצוני ומופרך. וכך בהקשר זה, מציגה התערוכה רגעים אקסטרווגנטיים, שחצניים, מגונדרים, מתרברבים וראוותניים של מערכות לבוש שונות הנוטות במפורש להגזמות ולוולגריות.

ככזו שמתחקה אחר הוולגרי החל ממקורותיו הקדומים ועד ימינו, מציגה התערוכה, זה לצד זה, את חולצת הטריקו עם צילום השדיים של ויויאן ווסטווד לצד כתבי יד מהמאה ה-16, ספרון כללי התנהגות לנשים מהמאה ה-18 לצד שמלה שקופה של מעצבת האופנה הבריטית פאם הוג, גוזיות מקושטות מעל לשמלות מודפסות של פרדה לצד מחוכים מהמאה ה-18 וחצאית עליונה מהמאה ה-18 שהולבשה על גבי מבנה ברוחב שניים וחצי מטרים.

הרעיון לפיו האופנה, למעשה, משחזרת את עצמה שוב ושוב, הוא נושא נוסף שנבדק באופן מקיף בהקשר של וולגריות. כך למשל, שמלה מתעתעת של בית האופנה מרג'יאלה ל-H&M, שהינה, למעשה, מהדורה מחודשת של שמלה שהוצאה בבית האופנה הצרפתי באביב 2016, שנוצרה מצילום של פייטים. בנוסף, סדרה של שמלות בהשראה יוונית, של המעצב קארל לגרפלד לקלואה משנת 1974, המוצגות במטרה להדגיש שגם פריט מסורתי יחסית יכול להיקשר עם תודעת הוולגרי, כשהוא מחקה תרבות קלאסית כאילו הייתה שייכת לימינו. עוד בהקשר זה, מוצגים צווארוני תחרה מהמאה ה-18 לצד צווארונים שעוצבו על ידי מארק ג'ייקובס ללואי ויטון באביב 2012, וכן שמלות של אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו ל-DIOR, שעוצבו עם צווארוני קפלים מוגזמים בהשראה ויקטוריאנית.

אולמות התערוכה נטולי עיצוב לחלוטין. קירות שחורים ומסכים לבנים יוצרים סביבה נוקשה ונטולת צבע, כמו גם בובות התצוגה חסרות האופי. אלו נבחרו, ככל הנראה, במטרה להבליט את מערכות הלבוש שמדברות בעד עצמן. המשחק בקנה המידה ובקישוט היתר של הפריטים המוצגים בתערוכה, כמו גם השילוב בין פריטים היסטוריים ועכשוויים, מדגימים את העובדה שוולגריות של האחד היא לאו דווקא הוולגריות של האחר, ושבסופו של דבר, היא אינה טמונה בחפץ כי אם בתפיסה שלנו אותו.

עד 5.2.17. בגלריה לאמנות ברביקן, לונדון

תגובות

Comments are closed