הטור שפותח: הרהורים של אמצע החיים

הטור שפותח: הרהורים של אמצע החיים

מאת: ד"ר רפי קישון
סגנון חיים שמנת

צילום: בנימין אדם

רוכב על האופנוע שלי, באוזניות רועם השיר המיתולוגי – born to be wild שכה הזדהיתי איתו בנעוריי. מגביר את המהירות, שערותיי מתבדרות ברוח – לפחות המעטות שנותרו נאמנות לי – פותח מבערים אחוריים ומגיע למהירות מסחררת של… 70 קמ"ש, עם הקטנוע הקטן הוותיק והחבוט שלי. לרגע הרגשתי כבר בעננים…

אם גדלתי על השיר הנפלא הזה משנות ה-60 הנפלאות, משמע שגם אני, בקרוב מאוד, אהיה בשנות ה-60 הפרטיות שלי. לעזאזל למה שישים מתחרז כה טבעי עם קשישים?!

לשמחתי, זה יקרה רק בשנה הבאה, בזכות הלוח האזרחי – לפי היהודים מלאו לי 60 כבר השנה. הרווחתי זמן יקר.

מביט במראה – וואללה, בזווית הנכונה ובתאורה המתאימה אני נראה כמו ג'ורג' קלוני הישראלי. רגע, מבט נוסף מזווית אחרת – אוי ויי, רק ג'ורג' כלומניק הישראלי… לא קל לקבל את הגיל שלך – גזירת גורל בלתי נמנעת.

עכשיו, כשאתה מגיע לגיל התבונה, חשבתי לעצמי, זה הזמן לנסות לענות על חידת הקיום האנושי – מהי מהות החיים?

אולי אנסה להתכרבל בחיקה החמים והתמים של הדת, שם אמורה להיות איזו תשובה או משהו, לא? לא, זה לא ילך – אני דור שני להומוריסטנים שמתקשים לברוח מהאמת. מסקנה שלי: מהות החיים היא החיים עצמם, לכן כדאי להאריך ימים.

מטרותיי בחיים: בגיל 80 עדיין לרכוב על הקטנוע, ולקשור את השרוכים בעמידה תוך כדי כפיפה גמישה קדימה – כפי שאני מתרגל יום-יום.

לבת זוגי וילדיי הבטחתי לחיות לפחות עד גיל 117, כי אני צנוע ומסתפק במועט. בעצם, לא נראה שתהיה לי בעיה מיוחדת, כי פיתחתי שיטה: אני אוכל נבטים אורגניים טריים כל יום, ואפילו קצת עשב חיטה שאני גונב מהעציצים אותם הכנתי כמתנה לבעלי החתולים במרפאה הווטרינרית שלי.

• כל יום מיץ רימון-לימון סחוט טרי.

• ממעיט בחלבונים מן החי.

• מרבה לעשות ספורט, אבל לא אקסטרים. כדור-רגל/סל זה אקסטרים. המקסימום שלי זה פינג-פונג.

• ישן כל יום בצהריים – את זה למדתי מהחתולים והכלבים.

• חי עם בת זוגי הצעירה, החכמה והאוהבת, ונמצא בקשר חזק ועמוק עם שלושת ילדי הנפלאים המוצלחים והמוכשרים, עם אימי הזקנה והטובה ושלושת חצאי האחים שלי, ואפילו עם כל האקסיות.

• והכי חשוב – התחלתי השנה בקריירה חדשה וסוחפת, כמרצה וסטנדאפיסט בתיאטרון הקאמרי בתל אביב וברחבי הארץ. במופע שלי אני מספר את סיפור חייו המרתק של אבי, אפרים קישון, ועל יצירתו ההומוריסטית וסרטיו.

אבי היה מוטרד מאוד מבעיית הגיל ההולך ועולה בהתמדה. היו לו כמה משפטים וסיפורים בנידון – כפי שאני גם מספר בהופעתי:

"הגיל של האדם הוא לא כפי שהוא מרגיש – אלא כפי שכתוב בתעודת הזהות שלו".

"היתרון היחיד בלהיות זקן – אתה כבר אף פעם לא תמות צעיר".

"כשעליתי יום אחד לאוטובוס (כך סיפר), ראיתי יושבת באמצע, מי שהייתה הצעירה היפיפייה של הכיתה – איך היא הזדקנה, לא יאומן, אמרתי לעצמי, בקושי אני מזהה אותה. כשהתקרבתי, באוטובוס, למושב שלה – פתאום היא קמה, הצביעה על הכיסא הריק ואמרה: בוא שב בבקשה אדוני…".


ד"ר רפי קישון, וטרינר

תגובות

Comments are closed