הטור שפותח: נקודת מבט

הטור שפותח: נקודת מבט

מאת: דפנה דקל
סגנון חיים שמנת

נועם בן ה-7 מכין שיעורי בית בתורה. שאלות על תיבת נח. הוא נתקל בשאלה שמבלבלת אותו, ופונה אליי לעזרה.

השאלה: איך לדעתך הרגיש נח כשהיה בתיבה?

נועם: "מאיפה אני יודע איך הוא הרגיש?!"

אני: "תנסה לחשוב רגע…"

נועם: "לא יודע!"

אני: "אני חושבת, שהייתי שמחה אם מכל העולם היו בוחרים להציל דווקא אותי. אז אולי הוא שמח?…"

נועם: "לא… לדעתי, הוא היה עצוב".

אני: "למה?"

נועם: "כי כולם מתו".

זווית ראייה. התחברתי מייד להזדהות שלו עם סבלם של אחרים. לא ניסיתי להזכיר לו שהם חטאו. מבחינתו, גם אם הם הביאו את העונש הזה על עצמם, הסבל שלהם עדיין הכאיב לו.

בערב מצאתי את עצמי מהרהרת: איך לא ראיתי את הדברים מהזווית שלו? האם נאטמתי לסבלו של האחר?

חבריי שקוראים את הטור הזה, ודאי צוחקים עכשיו. קשה לקרוא לי אטומה. כשאני פוגשת בסבל, הוא לרוב אינו עובר לידי, אלא בעיקר עובר דרכי. המשכתי והרהרתי: האם אסור לנו לשמוח כשאנחנו שורדים תופת שאחרים לא שרדו? האם כשאחרים נופלים ואנחנו נשארים לעמוד, אנחנו אמורים להסתובב אבלים ומלאי צער? הרי התוצאה לא תשתנה. הזמן שנותר לנו על פני האדמה מוגבל, והבחירה כיצד למלא אותו היא בידינו. ומשם נדדו המחשבות למריבות בין בני נוער, לשמאל וימין, לניצולי השואה, למחאות, לדעות, לצודק וטועה, לחכם וטיפש, לכל שיח בו שניים או יותר האוחזים בצדקתם. לו נועם היה מעלה את השאלה הזו, אודות נח, בפני ילד אחר בגילו, ולכל אחד הייתה תשובה שונה, דעה אחרת, האם הם היו נלחמים על צדקתם זו עד חורמה? האם חוסר היכולת לקבל דעה שונה הוא תלוי גיל? תלוי חינוך? כמה באמת אנחנו מקשיבים, וכמה עסוקים (כל הזמן…) בהשמעת דעתנו?

אני מודה שהפסקתי זה מכבר לעקוב אחר ויכוחים המתנהלים בתקשורת, בין אנשים בעלי דעות שונות. ברוב הפעמים פשוט לא מצליחה להבין את נימוקי הצדדים. התחושה היא שאין עוד הסברים, אין הנחת הדעת, רק מתקפות וכוחנות, ציניות והפגנת שנינות.

ובאמת איך אפשר להסביר, איך אפשר להקשיב, כשכולם מדברים יחד? כשאף אחד לא מצליח לבטא רעיון עד סופו, כי זמן השידור יקר, והצופה בבית לרוב לא באמת מעוניין לבדוק את האופציה לשנות את דעתו?

גם אני מוצאת את עצמי לעיתים נאטמת מול דעה השונה באופן מהותי מדעתי. יחד עם זאת, בחלוף השנים, מקפידה לא להפסיק להקשיב, להמשיך וללמוד, לקבל את העובדה שאם הצד השני מגן בלהט על עמדתו, ודאי יש שם משהו נכון.

למדתי שלא תמיד כשצד אחד צודק, השני טועה.


דפנה דקל, שחקנית וזמרת, משתתפת במחזמר "בילי אליוט"

תגובות