הטור שסוגר: הילד שלי גר מעבר לים

הטור שסוגר: הילד שלי גר מעבר לים

מאת: חני נחמיאס
סגנון חיים שמנת

צילום: ניר סלקמן

שלשום שבתי ארצה מקמבודיה. שם גר בני טום בשמונה השנים האחרונות.

איפה זה בכלל קמבודיה? שאלה מצוינת. רחוק!!!

כדי לנסוע לבקר את הבן שלי אני צריכה לטוס לבנגקוק שבתאילנד אחת-עשרה שעות, משם לטוס לפנום פן, עיר הבירה של קמבודיה, כשעה וחצי, ומשם להיטלטל ברכב כחמש שעות עד עיר קיט מקסימה בדרום קמבודיה… והנה הגעתי אל הילד. חתיכת מסע.

כשנסעתי לקמבודיה בפעם הראשונה, לפני כשבע וחצי שנים, ניסיתי להבין למה הוא "נתקע" שם. זאת מדינה עם ריח של פעם. הכל יותר פשוט, רגוע, אין תחושה של מתח, לחץ, ביקורת אינסופית או ציפייה.

אני כל כך ישראלית בהווייתי, לא יכולה לחשוב על לחיות בשום מקום אחר. כך חינכתי גם את ילדיי. אז מה קרה בדרך?

אינסטינקטים של אמא אמרו לי אז, בביקור הראשון ההוא, שזה יהיה "טיול" ארוך מאוד, ושאלתי את טום מה הוא רוצה לעשות. היו לו המון רעיונות, והיום, כמה שנים אחרי אותו ביקור, הוא בעל חברה, יזם נדל"ן, ומלון הבוטיק שהקים זוכה לשבחים ולציונים מרשימים.

בשלוש השנים האחרונות קיבלתי תמונות וחייתי את פרויקט הבנייה שלו מרחוק. שלוש שנים פינטזתי וליוויתי כל בלוק, כל יציקה וכל עץ שנשתל, והנה לפני שבועיים הגעתי לראות את הפלא מקרוב. מלון הבוטיק שבנה ועיצב, אותו הוא מנהל לתפארת מדינת קמבודיה. הילד שלי, זה שהפך אותי לאמא ונולד בישראל, למד בעברית, קיבל ספר תורה ועמד דום בצפירות ביום השואה ויום הזיכרון, עלה לתורה, התגייס לצה"ל וחלם בעברית. הילד הזה מדבר קמרית (שפת המקום), כאילו נולד שם, מנהל צוות עובדים הסר למרותו, אוכל מאכלים שלא הכיר מעולם וחי על פי קודי המקום החדש.

שתיתי בצמא כל סיפור, נדהמתי מהיכולת שלו ללהטט בשפה שנשמעת כמו בליל הברות מוזר, התפעלתי מכל מה שיצר, אבל גם הרגשתי שבנה לעצמו עולם חדש, אחר, שונה, ובעיקר רחוק רחוק. ריגש אותי לראות את המזוזה הקבועה בדלת הכניסה למלון – סימן יחיד לשורשיו ומהותו.

במטוס שלקח אותנו חזרה נשברתי. הבכי חנק אותי. אמא שנוסעת ומשאירה את הילד שלה מאחור. לא טבעי. לא הגיוני.

אני מכירה עוד אמהות שילדיהן החליטו לחיות מעבר לים. לכולן אותו מבט של געגוע אינסופי, תחושת חוסר שלא מתמלא וציפייה לטלפון, תמונה או סרטון שמגיעים מאי שם. הטכנולוגיה בעדנו, אין ספק. אנחנו בעידן שעושה את המרחק יותר "קל". אבל עדיין, שום גאון טכנולוגי לא הצליח להמציא את היכולת לחבק מקרוב.

לא. רק לא לרחם עליי. ממש לא. כל אמא רוצה שילדיה יהיו בריאים ומאושרים… ותודה לאל, טפו טפו, הוא בריא ומאושר, וחוץ מזה יש לי פה קרוב-קרוב את בתי מאי, שמתחזקת איתי מערכת יחסים מופלאה של

אמא ובת שהן החברות הכי טובות בעולם.

ועדיין… חצי ממני רחוק. רחוק מדי.


חני נחמיאס, שחקנית

תגובות

Comments are closed