MADE IN ITALY

MADE IN ITALY

העיצוב האיטלקי, שקנה את מעמדו כמוביל בינלאומי ללא עוררין, התגבש במהלך המאה ה-20 הודות לפועלם של אדריכלים ומעצבים רבי כישרון ואחוזי תשוקה. הרשימה ארוכה, אך היריעה קצרה, ולכן על קצה המזלג בלבד: היכרות עם משנתם הסדורה של כמה מהם

מאת: מיה אור
Designer סגנון חיים

יומה הראשון של תערוכת הרהיטים השנתית במילאנו בשנה שעברה, התחיל בסימן של דרמה. שתיים מהחברות האיטלקיות המובילות, קסינה ומולטני, נקלעו לסיטואציה מביכה כשהציגו כורסה זהה שעל עיצובה חתום ג'יו פונטי, ממובילי סצנת העיצוב והאדריכלות האיטלקית במאה ה-20. קרב הענקים בין קסינה למולטני התחולל 35 שנה לאחר מותו של פונטי ולענייננו כאן – לא הסכסוך הוא הנושא, אלא מה שמוכיח את כוחו של עיצוב איכותי לחצות גבולות של זמנים ואופנות ולהישאר רלוונטי.

"דפדוף" קצר ברשימת שמות האדריכלים והמעצבים שפעלו ו/או פועלים באיטליה גם היום, מעלה שורה ארוכה של יוצרים מוכשרים שזוקפים לזכותם עשייה מגוונת בעלת משמעות והשפעה על מעמדו ותדמיתו של העיצוב האיטלקי-העכשווי. המשותף לכולם הוא תשוקה לתחומי עיסוקם, עצמאות מחשבתית ותפיסה תרבותית רחבה, שהשליכו ומשליכות על זירת העיצוב לגווניה, והמשימה להתמקד רק בכמה מהם אינה פשוטה כלל ועיקר, בלשון המעטה.

ובכל זאת, גם אם על קצה המזלג בלבד, כתבה זו עורכת היכרות עם כמה מהדמויות ש"אחראיות" למוניטין האיטלקי – כאלה שהלכו לעולמם, אך הותירו חותם בלתי נשכח שממשיך לחיות גם אחרי מותם, וכאלה ששייכים לדור ביניים צעיר יותר וממשיכים להזין את האתוס באמצעות עשייתם הפורה.

שטיח וכורסאות בעיצוב פונטי (באדיבות טולמנ'ס)

   עשייה מגוונת. ג'יו פונטי

ג'יו פונטי: עיצוב טוב כתרומה לאיכות חיים

ג'יו פונטי, יליד טורינו (1891), מי שהביא לעולם את מגזין העיצוב והאדריכלות הנחשב דומוס, היה איש אשכולות ששלח את ידו במנעד של תחומי יצירה: מאדריכלות ועיצוב, דרך ציור, כתיבה ועריכה, ועד עיצוב במה, ובכלל זה תלבושות ותפאורה. במקביל לכל אלה, שימש פונטי כפרופסור בפוליטכניקום של מילאנו, נמנה עם יוזמי תערוכות עיצוב והיה מעורב בייסוד פרס המצוינות האיטלקי לעיצוב "קומפסו ד'אורו" (מחוגת הזהב).

בשנים הראשונות, אחרי סיום לימודי האדריכלות במילאנו, עבד במשרד אדריכלים, שימש כמנהל האמנותי של חברת הקרמיקה ריצ'רד גינורי, ותקופה מסוימת אף הקים משרד משותף עם האדריכל אמיליו לאנצ'ה, שהיה מעסיקו הראשון. עבור הבתים שתכנן נהג פונטי לעצב גם פריטי ריהוט ייעודיים בחתירה לשלמות התוצר הסופי והתאמתו לתפיסת עולמו, שדגלה בעיצוב טוב כמהות שתורמת לאיכות חיים.

בשנת 1928 ייסד פונטי את מגזין האדריכלות דומוס, ולמעט מספר שנים בהן פרש מעריכתו לטובת ייסוד מגזין סטייל, שימש כעורכו הראשי עד פטירתו ב-1979. פונטי אימץ את איכויות הייצור התעשייתי שהחל לתפוס תאוצה בשנות ה-50 וה-60, ועיצוביו גילמו אמונה במינימליזם כדרך ביטוי עוצמתית. הדוגמה שמייצגת את התיזה יותר מכל היא הכיסא סופרלג'רה שעיצב בשנת 1957 – כיסא נקי קווים, ששילב מסגרת עץ ומושב מבמבוק הודי. משקלו של הכיסא היה 1.7 ק"ג בלבד, והוא מיוצר עד היום על ידי חברת קסינה. איקונים נוספים שנושאים את חתימת ידו הם נברשת צבעונית שעיצב עבור חברת וניני, ומכונת הקפה פאבוני, שעשויה נירוסטה מבריקה והפכה ללהיט בבתי קפה.

בשנת 2011 התקיימה במוזיאון העיצוב בלונדון תערוכת רטרוספקטיבה שחשפה את עשייתו המגוונת של מי שעם מותו הותיר אחריו אוצר בלום של סקיצות, רישומים ושרטוטים. זכויות הייצור של חלק מהם נרכשו ממנהלי עזבונו על ידי מותגים מובילים, והם מיוצרים גם היום כממשיכי מורשתו האסתטית.


כיסא Sella בעיצוב קסטיליוני עבור הטריאנלה ב-1957. מורכב ממושב אופניים מעור, הנטוע על מוט
(בלעדית ב"הביטאט")

   מחלוצי העיצוב החדשני.
   אקילה קסטיליוני

אקילה קסטיליוני: סקרנות כהשראה

אם תשאלו את מעצבת-העל פטרישיה אורקיולה מי היו הדמויות שהשפיעו עליה בתחילת דרכה, השם הראשון בו תנקוב הוא אקילה קסטיליוני, שהיה המנחה שלה בתקופת הלימודים, והיא לא היחידה. שכן קסטיליוני, מחלוצי העיצוב התעשייתי החדשני, נחשב למנטור של מעצבים רבים שהושפעו מתפיסתו הפרקטית בעיקרה, אשר הוכיחה את עצמה לאורך השנים כעל-זמנית.

הוא נולד במילאנו בשנת 1918, שם גם למד אדריכלות בפוליטכניקום, ועם סיום לימודיו הצטרף לשני אחיו ליביו ופייר-ג'אקומו שהיו בעלי סטודיו לאדריכלות ועיצוב תעשייתי (ליביו פרש מהסטודיו לאחר מספר שנים ואקילה נותר לעבוד עם פייר-ג'אקומו, שנפטר בשנת 1968). כבר בתחילת דרכו היה קסטיליוני פעיל בזירת העיצוב באיטליה, ובדומה לפונטי, סייע למיסוד קהילת מעצבים תעשייתיים ולייסוד פרס הקומפסו ד'אורו. הוא עצמו זכה בפרס הנחשב שבע פעמים, כמו גם בהוקרה בינלאומית שהביאה לו חברות כבוד באגודת המעצבים התעשייתיים של האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון ובמוסדות נחשבים נוספים.

קסטיליוני האמין בסקרנות כהשראה וככוח שמניע עבודת עיצוב, בהתמקדות בתפקוד האובייקט ובניתוח אנליטי כשלב מקדים לכך, והסתייג מהתייחסות מוגזמת לסטייל לשמו. את גישתו זו הוא הנחיל לסטודנטים כששימש כראש המחלקה לאדריכלות במכון הפוליטכני בטורינו, ולאחר מכן כשכיהן כראש הפקולטה לעיצוב תעשייתי בפוליטכניקום במילאנו.

תערוכות רטרוספקטיבה של עבודותיו הוצגו ברחבי העולם, ועיצוביו נכללים באוספים קבועים של מיטב המוזיאונים הנחשבים, ובכלל זה במוזיאון ישראל. אחד הבולטים שבהם, שגם הפך לאייקון נחשק, הוא ה"ארקו" – מנורה שעיצב בשנת 1962 לחברת פלוס: בסיס שיש מסיבי ממנו צומחת רגל אלומיניום מקושתת שבסופה אהיל כדורי. קסטיליוני נפטר בשנת 2007, ועם מותו הפכו ילדיו את הסטודיו שלו במילאנו, בו עבד 40 שנה, למוזיאון.


קולקציית ריפודים שהשיקה Kartell במחווה לסוטסאס (בלעדית ב"הביטאט")

   ממייסדי קבוצת ממפיס.
   אטורה סוטסאס

אטורה סוטסאס: מרדנות פואטית

אם קסטיליוני היה במידה רבה נציגו של עיצוב פונקציונלי-מנומק, הרי שסוטסאס היה מנושאי בשורת הפוסט-מודרניזם, שהתעמת עם הנורמות של מה שנחשב בתקופתו לעיצוב בורגני טוב ולטעם ממוסד. הוא נולד ב-1917 לאב אדריכל והמשיך את דרכו כשלמד אדריכלות במכון הפוליטכני של טורינו. בשנותיו הראשונות במקצוע עבד עם אביו המודרניסט, אך עם הזמן נהה אחרי תנועות עיצוב רדיקליות שקמו בשנות ה-60, כארכיזום וסופרסטודיו, והושפע מהן.

לצד אדריכלות ועיצוב פנים, נגעה יריעת עשייתו בעיצוב רהיטים, תכשיטים, כלי זכוכית וקרמיקה, ובמסגרת תפקידו כארט דירקטור בחברת "אוליבטי" – גם בציוד משרדי. חדר המחשבים שעיצב עבור החברה זיכה אותו בפרס קומפסו ד'אורו, ואחד מעיצוביו הנודעים מתקופה זו היא מכונת הכתיבה האדומה ולנטיין, שזכתה למעמד איקוני.

בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 חווה העיצוב האיטלקי פרק ב' של תנועות רדיקליות, וסוטסאס היה מהדמויות העיקריות שכיכבו בו: הוא הצטרף לתנועת "אלכימיה" שהקים האדריכל אלסנדרו גריירו, ולאחר זמן פרש ממנה לטובת ייסוד קבוצת "ממפיס", שאיתגרה את תפיסות העיצוב הרווחות עם תפיסה אסתטית חדשה, שדגלה בחופש הבעה ובמתן ביטוי לרגש. כשפת עיצוב היא לבשה ממד אקספרימנטלי של אנטי-עיצוב: יצרה לקסיקון אסתטי שעיקרו צבעוניות, צורות יוצאות דופן וניחוח של אירוניה והומור, והסגנון החדש התקבל בהתלהבות כשהוצג שנה לאחר ייסוד הקבוצה.

סוטסאס, שפרש מממפיס במחצית שנות ה-80 לטובת הקמת חברת עיצוב שנשאה את שמו, הלך לעולמו בשנת 2002, אך מורשתו ומורשתה של ממפיס חיות ובועטות גם היום. בשנת 2014, במסגרת תערוכת העיצוב במילאנו, הציגה חברת Kartell תערוכת מחווה לקבוצה, שהזרימה דם חדש לעולם העיצוב העכשווי ועדיין מהווה מקור השראה משמעותי.


מערכת ישיבה עבור המותג GERVASONI (באדיבות טולמנ'ס)

  מיזוג בין ניגודים.
  נבונה

פאולה נבונה: אסתטיקה אקלקטית

פאולה נבונה היא מהדמויות הססגוניות והמשמעותיות בזירת העיצוב העכשווית באיטליה וברחבי העולם כולו. היא ילידת טורינו, סיימה לימודי אדריכלות בעיר הולדתה, "בוגרת" קבוצת אלכימיה הרדיקלית, מתגוררת היום במילאנו אך מרבה לנסוע בעולם ולשהות תקופות במזרח אסיה. קשת עיסוקיה בתחום התכנון מקיפה אדריכלות, עיצוב פנים ועיצוב מוצר ורהיטים, כשבמקביל היא משמשת כארט דירקטורית בחברות, מורה, יועצת, יוצרת מיצבים ומארגנת תערוכות.

נבונה היא סוג של נוודית ואמנית בנשמתה, שאינה מחויבת לסגנון מסוים, אלא שואבת מכל העולמות ואורגת מהם עיצובים המשלבים בעת ובעונה אחת דיוק ונינוחות, עכשוויות, נוסטלגיה חמימה ותיבול אירוני-משועשע. העניין האינטלקטואלי של נבונה באדריכלות ובעיצוב, לצד המורשת שהותירו בה ימי חברותה באלכימיה האוונגרדית, באים לידי ביטוי בנטייתה להעז ולמזג בין ניגודים: לשחק עם מרקמים, חומרים וצורות, ולחקור טכניקות שונות במטרה לחדש, אך עם נטייה לפשטות שאהובה עליה ומאפיינת גם את אורח חייה.

נבונה חתומה על מנעד רחב של מוצרים שעיצבה עבור מיטב המותגים המובילים, ובכלל זה פריטי ריהוט ותאורה, כלים וכלי הגשה, תכשיטים, ריצופים, אביזרים סניטאריים ועוד, הנושאים את אמירתה האסתטית-אקלקטית ומפתיעים בחנם. עשייתה הרבגונית של נבונה זיכתה אותה במהלך השנים בפרסים נחשבים, ובשנת 2014 היא אף נבחרה להיכל התהילה הניו יורקי מיסודם של מגזינים לעיצוב פנים, אשר בוחר את חבריו על פי קריטריונים של מצוינות בתחום עיסוקם.


שולחן fan המשלב פלטת בוצ'ר ורגלי ברזל שעיצב ליסוני עבור המותג האיטלקי Desalto
(בלעדית ב"הביטאט")

   כנות אסתטית.
   פיירו ליסוני

פיירו ליסוני: תפיסה הומניסטית

מי שביקר במלון ממילא בירושלים, מן הסתם יכול היה לעמוד על איכויות התכנון של האדריכל והמעצב פיירו ליסוני, ולהתוודע אל תפיסתו האסתטית שדוגלת במינימליזם ובכנות אסתטית. ליסוני, מהפיגורות המובילות בתחומו, יליד איטליה (1956), בוגר לימודי אדריכלות בפוליטכניקום של מילאנו, שפעילותו הרב-תחומית גולשת לעיצוב פנים ומוצר, "פולשת" גם לשדות הצילום והגרפיקה, מיתוג ובניית זהות ארגונית, ומגיעה עד עולם הקולנוע ועיצוב

תערוכות, דוגמת זו שעיצב לצייר הרנסנס Bernardino Luini, שהוצגה ב-2014 בפלסיו ריאל במילאנו. האני מאמין של ליסוני מעוגן בתפיסה תרבותית וגורס שמעצב טוב חייב להיות הומניסט, לדעת לשלב תחומי ידע שונים על מנת ליצור הקשרים זורמים וחיבורים הרמוניים בין אובייקט, חלל, חברה וזמן. הוא עצמו נע בהצלחה רבה בין תכנון אדריכלי של מבני מגורים וציבור, מלונות ומסעדות, תיאטראות ובתי חרושת; לבין עיצובי פנים של יכטות וכלי שיט, חנויות ואולמות תצוגה; בתים פרטיים, עיצוב פריטי ריהוט ותאורה, ועיצובים גרפיים, של אריזות למשל.

צמצום, ענייניות, שימת דגש על איכויות חומריות, דיוק בגימור ובביצוע וגישה מושכלת נטולת גימיקיות – מאפיינים את כתב ידו של ליסוני בכל אחד מהתחומים הרבים של עשייתו הרבגונית, שחובקת עולם וזוכה להוקרה רבה – אם בספרים שתיעדו אותה במהלך השנים, ואם בפרסי מצוינות רבים שהוענקו לו מגופים נחשבים באיטליה ומחוצה לה, כמו קומפסו ד'אורו, רד דוט וחברות בהיכל התהילה של ניו יורק.

תגובות

Comments are closed