זיכרון לטווח רחוק

זיכרון לטווח רחוק

ציון עשור לעונת העיצוב בחולון, מעניק הזדמנות לתערוכה מיוחדת המציגה לקט יצירתי של פריטים מתוך התרבות החומרית שלנו. אלה שבונים את הזיכרון הקולקטיבי, משקפים את רוח הזמן ואת החוויות, ומייצגים את מי שהיינו ואולי גם נהיה בעתיד

מאת: יעל אפרתי
Designer סגנון חיים

היוזמה להציג את "זיכרון קולקטיבי", תערוכה מתוך האוסף של מוזיאון העיצוב בחולון, היא יוזמה מבורכת ויש לקוות כי הצגתה תסמן התחלה של סדרת תערוכות באותה הרוח. בשונה ממוזיאונים אחרים בתחום, המקיימים תערוכות קבע גדולות, בהן מוצגים פריטים הבולטים באוסף שלהם, למוזיאון העיצוב היחיד הפועל כאן אין תערוכת קבע, כך ששוחרי העיצוב והקהל הרחב בישראל נחשפים לתחום באמצעות התערוכות המתחלפות המתקיימות בו. הן אומנם גדולות ורובן גם טובות ומעניינות, אבל זה לא מספיק. לכך צריך להוסיף כי במוזיאון קיימים שני חללים המוקדשים להצגת האוסף – מעבדת העיצוב וגלריית המסדרון העגול – אלא שאלה חללים קטנים יחסית, ולפעמים הם מגויסים לטובת התערוכות המתחלפות. כך יוצא שרובו המכריע של האוסף, המונה כ-10,000 פריטים, מאופסן רחוק מעין הציבור.

לפיכך התערוכה החדשה, "זיכרון קולקטיבי", המוצגת בגלריית חנקין בחולון, היא הזמנה כפולה: גם לצפות וליהנות מפריטים נבחרים מהאוסף, וגם לעשות זאת בהקשר חדש של תערוכה בפני עצמה המוצגת מחוץ למוזיאון. התמה שלה, מסבירות אוצרות התערוכה נגה שמשון ורונה זינגר, היא ניסיון לענות על השאלה איזה פריטים מתוך התרבות החומרית יבנו את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ויסבירו בצורה הטובה ביותר את רוח הזמן.

על הכותרת לתערוכה – שהוגבלה מראש לפריטים חדשים מהאוסף, כלומר לאלה שהצטרפו אליו בחמש השנים האחרונות – הן החליטו דווקא בגלל הרתיעה הראשונית שהיא מעוררת, "'זיכרון קולקטיבי', שהוא ביטוי שיש לו אצלנו קונוטציות של שואה ומלחמה", מסבירה שמשון, "וחשבנו שדווקא כאן טמונה הזדמנות להסתכל לא רק על אסונות וכישלונות קולקטיביים, אלא על תרבות חומרית קולקטיבית שמספרת עלינו היום, על חוויות החיים היומיומיות שלנו, על מי שהיינו, ואולי גם על מי שנהיה בעתיד".

'עיצוב צומח', קווין אלוש (צילום: עודד אנטמן)

אובייקטים מתוחכמים

בתערוכה החדשה, שתוצג עד סוף אוקטובר, בחרו האוצרות 25 עבודות של מעצבים מוכרים, שעבודותיהם הצטרפו לאחרונה לאוסף המוזיאון, מעצבים בראשית דרכם המקצועית, וגם בוגרים טריים מאקדמיות העיצוב בארץ. כך, למשל, עבודתו של קווין אלוש, שסיים השנה את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל" ומציג בתערוכה את פרויקט הגמר שלו "עיצוב צומח": מערכת רמקולים שהוצמחה מחומר חי.

מדובר בחומר אורגני המופק משורש של פטריית מאכל (תפטיר), שאותו פיתח אלוש, ובמעמד ההגשה צמחה על דופן אחד הרמקולים פטרייה של ממש. בשנים האחרונות משמש התפטיר חברות רבות בתעשייה, לייצור אריזות אקולוגיות וקלות משקל, ואלוש יצר ממנו תערובת עם קש, שאחראי לחוזק ולגוון הרמקולים.

זוג משקפיים בעיצוב מינימליסטי, אסף וינברום (צילום: שי בן אברהם)

יוצרת בולטת נוספת מהמחלקה לעיצוב אופנה ב"בצלאל" (2018) היא גנית גולדשטיין, ששתיים מעבודותיה יוצגו בתערוכה: ז'קט וזוג נעליים, שמדגימים שילוב מרתק בין קראפט – אריגה ידנית וצביעת חוטים מסורתית שלמדה ביפן – לבין טכנולוגיה מתקדמת של הדפסה בתלת-ממד. בז'קט המדובר (ראו תמונה בראש העמוד) משתלב הפולימר הכחול המודפס עם החוטים הוורודים במין שתי וערב. גם חלק מהנעליים שעיצבה גולדשטיין נוצר מהשילוב בין שתי הטכניקות הללו, אך בתערוכה יוצג זוג אחד, שאף שהוא נראה ארוג ידנית – נוצר כולו בהדפסת תלת-ממד בצבעוניות משתנה.

אסף וינברום הוא מעצב מוכר, בעיקר בזכות הרהיטים וגופי התאורה שהוא מעצב מעץ, ובתערוכה הוא מציג זוג משקפיים בעיצוב מינימליסטי המזוהה איתו. את הדגם הזה יצר וינברום במיוחד לתערוכה "מבט על" (תערוכת המשקפיים שהוצגה במוזיאון העיצוב), והם עשויים ממתכת בצורות גיאומטריות פשוטות, שמתחברות למבנה שלם באמצעות מחבר אחד.

קערות סיליקון, סטודיו "ננדו" (צילום: Hiroshi Iwasaki)

בתערוכה אחרת וזכורה היטב מ-2016, הציג מוזיאון העיצוב עבודות של בית העיצוב היפני "ננדו", ובהן מערכת קערות שעוצבו לתערוכה במוזיאון הטריאנלה במילאנו. לקראת התערוכה האיטלקית התבקשו המעצבים ליצור אובייקט שיבחן רעיונות של אל האהבה ארוס, בעיצוב מימי קדם ועד היום. הקערות של ננדו דקות במיוחד ונראות כמו קערות חרס, אך הן עשויות סיליקון כך שכל נגיעה בהן משנה את צורתן וגורמת לשוליהן לרטוט. בדברי ההסבר לאובייקט נכתב כי הביטוי של ארוס הוא באמצעות עיצוב שמעורר תשוקה, עיצוב שאי אפשר שלא לגעת בו.

בעוד תערוכה מצוינת, "פוסט פוסיל", שנערכה במוזיאון העיצוב ב-2011, הוצגה עבודתם של בני הזוג יעל מר ושי אלקלעי. מדובר בכורסה שמסמלת רעיון של חיים בתוך קופסה – ברוח התמה של התערוכה ההיא – שהופך למושך יותר הודות לאובייקטים מתוחכמים כמו הכורסה הזו, שעשויה חומרים פשוטים המעניקים לו איכויות המזוהות עם טכנולוגיות בסיסיות ופשוטות, והיא תוצג בתערוכה החדשה לצד כורסה בולטת ברוח אחרת לגמרי, של המעצב טל גור.

'חיים בתוך כורסה', יעל מר ושי אלקלעי (צילום: Peter Mallet)

מבט לאייקונים

לצד "זיכרון קולקטיבי" ייפתחו עוד שלוש תערוכות שמציינות עשור לעונת העיצוב השנתית של חולון, שאותה הגה רפי וזאנה. "זה הסוד שלי", שתוצג בגלריית החווה, היא תערוכה שבמרכזה דמותה של יפה ירקוני, תורמת בולטת לפסקול הישראלי מימי טרום המדינה, שהייתה גם אייקון אופנה בזכות מערכות הלבוש ואבזרי האופנה המוקפדים שהפכו לסמלה המסחרי: צווארון גבוה, בדים נשפכים, חגורות מותן ותכשיטים בולטים, שהותאמו במיוחד לכל הופעה.

התערוכה מתחקה אחרי ירקוני בתחנות בולטות בחייה: מימיה כרקדנית צעירה בסטודיו של גרטרוד קראוס בתל אביב, כאלחוטנית בהגנה, דרך אלפי הופעותיה בארץ ובחו"ל, ועד ארון הבגדים הפרטי שלה. בנוסף לכך יוצגו בתערוכה דגמים של עשרה מעצבים מקומיים, שהתבקשו לקראת התערוכה לעצב בגד ליפה ירקוני – אילו הייתה פונה אליהם, ובהם: ירון מינקובסקי, ששון קדם, משכית, דורין פרנקפורט, אילנה אפרתי ואחרים.

דנה אינטרנשיונל, המסע למצרים, 1996 (צילום: רוני ינקוביץ')

התערוכה השנייה "בראשית: דנה אינטרנשיונל, התערוכה" היא התערוכה השלישית בסדרת "גיבורי תרבות", שמוקדשת לזמרת שחוללה מהפכה בתרבות הפופולרית בארץ. התערוכה, שאותה אצרו רפי וזאנה וד"ר גיא מורד צפלביץ', תוצג בגלריית "בית מאירוב" בחולון עד 31 בדצמבר ותשרטט את תחנות חייה של אינטרנשיונל: מי שצמחה בשוליים של הסצנה הגאה בראשית שנות ה-90 , דרך הקריירה המוזיקלית שלה, האלבומים, תואר "זמרת השנה" ושלל ההופעות בארץ ובעולם, תחרויות הקדם אירוויזיון שבהן השתתפה, עד זכייתה בפרס הראשון בתחרות ב-1998.

דנה, שהפכה לדוברת ומגינה של קהילת הלהט"ב, נודעה גם היא בשלל תלבושותיה, ובתערוכה יוצגו חלק מהן: שמלת קדם האירוויזיון בעיצוב ירון מינקובסקי, שמלת אירוויזיון 98', בעיצוב ז'אן פול גוטייה, וכן מערכות לבוש שעיצבו עבורה גלית לוי, אלון ליבנה, רקפת לוי ואחרים.

התערוכה האחרונה בחגיגת העשור של עונת העיצוב היא תערוכת חוצות, שתוצג בשדרות דה הוז בחולון, תחת הכותרת "על החתום: טראמפ", המוקדשת לחתימה הבולטת כל כך של הנשיא האמריקאי, בולטת לעתים יותר מהמסמכים עליהם היא מופיעה. בתערוכה הופכת החתימה של טראמפ לכלי להעברת מסרים באמצעות כרזות, שאת רובן יצרו חברי הקבוצה "יוסי אוחיון, דני שושן ועמית מטלון", שהתקבצו לעבוד יחד על התערוכה. התוצאה היא מקבץ מעניין של עבודות שלוקח את החתימה המפורסמת עד הקצה ומבטא לעג לאגו המטורף של טראמפ שפועל באופן פשטני, כוחני ובלתי צפוי ממי שכל כך הרבה כוח ואחריות נתונים בידיו. הרבה חומר למחשבה.

תגובות

Comments are closed