צילום חיים

צילום חיים

הרצון לתפוס את המציאות ולהרחיב את היכולות להבנת הנפש והרגש המגיעים מגיבורי צילומיה, הם שמניעים את הצלמת שלי יפה אבידור המביאה לידי ביטוי בעבודותיה רגעים מעוררי השראה מהחיים

מאת: יעל חן
Designer סגנון חיים

  שלי יפה אבידור
  (צילום: שיינה, שני אפרת)

"המוטו שלי הוא לצלם אנשים כמוני. לתעד את החיים באופן אותנטי ולחשוף את האמת הפנימית של אנשים", אומרת הצלמת שלי יפה אבידור (41), שבעבודותיה בולטת תחושת הנינוחות של מצולמיה. "הם מרגישים איתי בנוח, מורידים את המסכות, חולקים איתי רגעים פשוטים, שבהם המובן מאליו הופך להיות החשוב והמשמעותי ביותר. אני מחפשת את הדרך לביטוי אישי, לחקור את הגבולות, את תפיסת המציאות, וגם להרחיב את היכולות להבנת הנפש והרגש שמגיעות מהמצולמים".

המוטיב הזה בא לידי ביטוי גם ב"על הסף", תערוכה קבוצתית שהתקיימה לפני מספר חודשים בנמל יפו, בה הציגה צילומים מרגשים של תינוקות.

ימי התום

תינוקות בחלל

שלי יפה אבידור, תושבת תל אביב, היא אמא לנועם בן 11 וליונתן בן 6.5, נשואה לרן, ובוגרת "סטודיו גברא – בית הספר לצילום". לעולם הצילום הגיעה לאחר שעסקה בטיפול באמצעות בעלי חיים יחד עם שיווק העסק המשפחתי – מועדון ה"גנקי" הידוע בתל אביב. "הצילום היה תמיד ברקע", היא מספרת, "אבל בגדר תחביב. תיעדתי רגעים, צילמתי את הילדים איתם עבדתי במהלך הטיפולים ואת האנשים החוגגים במועדון. באחד מימי ההולדת, רן קנה לי מצלמה מקצועית חדשה. טסתי להודו, וצילמתי 'על אוטומט'".

שלי, שחוותה דיכאון לאחר לידת בנה הבכור, עברה תקופה לא פשוטה כשנודע לה שהיא הרה בשנית. "הייתי מלאת חששות", היא מספרת. "זכר הדיכאון הראשון היה טרי וכואב, דיכאון שלא דיברתי עליו. רק בדיעבד הבנתי מה באמת עבר עליי ומה קרה לי בתקופה ההיא".

איך התמודדת לקראת הלידה השנייה?

"טסתי שוב להודו, למקום שבו יכולתי לפגוש בפחדים שלי, מקום שבו מותר לי לא להיות מושלמת. שזה בסדר לפחד ובסדר לחוות דיכאון, שאני יכולה לצלוח את זה, ושלמרות שעברתי את זה – אני אמא נהדרת לנועם. לצערי, גם הלידה השנייה לוותה בדיכאון, והפעם אחותי הייתה זו שהפתיעה אותי במתנה: השתתפות ב'קורס תפעול מצלמה'.

"כאן הכרתי את שגית זלוף נמיר, אמנית, צלמת, מרצה ומורה ראשית בסטודיו גברא. היא גם אוצרת התערוכות השנתיות של הסטודיו, ושופטת בתערוכה 'עדות מקומית'. זו הייתה פגישה שהעניקה לי השראה ענקית. שגית פתחה בפניי את הדלת לעולם הצילום, למדתי בבית הספר שלוש שנים וכיום אני חלק מהצוות בסטודיו גברא. מלווה קורסים מקצועיים, מעבירה שיעורים פרטיים, והכי חשוב – אני צלמת. יוצרת. אמנית".

floating, צילומי התינוקות מהפרויקט האחרון

הבחירה בצילום התינוקות בתערוכה האחרונה בה השתתפת הייתה מכוונת?

"את הקשר בין העבודות האלה לבין הדיכאונות שחוויתי אחרי הלידות, הבנתי רק לאחר שהתבוננתי בתמונות. כשראיתי את צילומי התינוקות המרחפים, לבדם, כביכול, בחלל. מבחינתי, תינוקות הם אנשים 'ראשוניים'. הם-הם הסיפור שלי. עברתי תהליך שאיפשר לי לחקור את השאלה השקטה שישבה שם בפנים: איך היה לנועם וליונתן כתינוקות עם אמא בדיכאון? ידעתי שעטפתי אותם בביטחון, אבל גם ידעתי שלא נכחתי לגמרי".

מדוע בחרת לצלם את התינוקות "מרחפים"?

"הכוונה שלי הייתה ליצור מרחב מתעתע, לקרוא תיגר על יכולת ההתמצאות של המתבונן ועל מגבלות חוקי הפיזיקה של עולמנו. התוצאה שהתקבלה היא סדרה סוריאליסטית משהו, בה פעוטות רכים מקבלים כוחות-על, לכאורה הרחק מההגנה ומהמעטפת להן הם זקוקים. אבל רק לכאורה: כי גם קרקע שהיא שמיים היא קרקע, וגם מה שמנוגד לחוקים יכול להיות נכון. שהרי אין אמת אחת. שאלתי את עצמי: מה קורה כשתינוקות פוגשים את עצמם במקום חדש? מה מתרחש אצלם כשהם בזווית אחרת? שלא לומר באוויר? על קרקע שהיא שמים? מה קורה כשאני מניחה אותם בין שני ממדים?"

את הצילומים ביצעה שלי על מתקן שקוף שבנתה, והעוללים צולמו כשהם מונחים עליו ונראים באמת כמשייטים באוויר. "מרגע שעליתי על מה שאני רוצה לצלם", מספרת שלי, "הוצאתי בפייסבוק מהיום למחר 'קול קורא' לכל חבריי. כתבתי שאני מחפשת תינוקות להורים שמעודדים אמנות. הגיעו שבעה תינוקות בהתראה של יום. צילמתי יום בסטודיו ויום בחוץ. החוויה מבחינתי הייתה מדהימה, במיוחד כי זה זרם באופן טבעי, בלי לביים. פשוט צילמתי וצילמתי. לא חיפשתי פוזה ספציפית, אלא הלכתי בעקבות הידיעה שאני מצלמת את האמנות שלי עכשיו. מצלמת את התשובות. והתערוכה הביאה לבקשות בלתי פוסקות מהורים שרוצים להביא את ילדיהם למתקן השקוף שלי, ורוצים לראות אותם מרחפים בחלל".


[email protected]

תגובות

Comments are closed