בעל בית

בעל בית

מאת: שלומי ברזל
סגנון חיים שמנת

משפחת ברזל, זו שלכאורה אני עומד בראשה, מורכבת משני שבטים. בני ובנות השבט הלבן, עם שם המשפחה טל, הגיעו לכאן מהיבשת האירופית. עינת, זוגתי שתחיה, היא נציגתם ומורשתם המעופפת. בני השבט הכהה יותר, הברזלים, הגיעו לכאן מאסיה ומהיבשת השחורה. ברגל. אלה לכאורה נתונים היסטוריים חסרי כל הקשר, אבל מתברר כי רק העצימו עוד יותר את השבר ה-אפריקאי-Sorry.

מתברר שבצד שלי מאוד אוהבים את המקום אליו הגענו. שורשיים, ארציים, כמעט מתנחלים בהווייתנו. נמל התעופה בן גוריון הוא סיוט מבחינתי, למעט חריג אחד, כאשר אני מסיע את עינת לטרמינל 3, נפרד ממנה בחיבוק אוהב ודוהר הביתה ב-150 קמ"ש לעבר השקט הזמני. לא איבדתי דבר מעבר לים, אין לי צורך במשהו שנמצא שם, ועל פי רוב כל גיחה שכרוכה בתפילת הדרך בהמראה ובמחיאות כפיים בנחיתה – משאירה אותי בחובות אצל בורא עולם ובבנק. בדקתי היטב באילן היוחסין של משפחת ברזל, אין שם אף זכר למגלה ארצות.

אנחנו לא מסוג האנשים שיככבו בסרטון דומה לזה של טיסת השוקולד המפורסמת, אבל ההגעה לחו"ל בכל זאת מוציאה מאיתנו רגעים מביכים. אמא שלי, עיראקית בכל רמ"ח אבריה, יצאה לחו"ל לראשונה בחייה בגיל 60 לערך. נלהבת או מבועתת מהמאורע, התקשרה מהשדה למלא חובה עליה שמעה – רכישת מתנות לאלה שנשארים מאחור. אמרתי לה שאני לא צריך דבר, נשבעתי שיש לי הכל, ובעיקר את עינת, אבל היא בשלה. מתברר שעברה קודם אצל שני אחיי וסחטה אותם רגשית עד שאמרו לה מה הם רוצים.

את יודעת מה אמא, אמרתי לה, תביאי לי בבקשה בושם מהדיוטי פרי. ידעתי שבאותו רגע כמעט הרגתי אותה, אז הסכמתי לומר לה גם את השם המדויק. עבור אשה שכל חייה השתמשה בבושם צ'רלי, כניסה לדיוטי פרי היא סכנת נפשות. זהבה ברזל שאלה איזה בושם ארצה, אמרתי לה דולצ'ה וגבאנה לגבר. הבטיחה שיהיה בסדר. כעבור עשר דקות התקשרה בטון מתנצל: "עיוני, כפרות, לא נעים לי, אבל הבטחתי לכל אחד מהאחים שלך מתנה אחת בלבד". אז תביאי רק דולצ'ה, אמרתי לה, ונשבעתי לא לספר זאת לעולם לזוגתי כדי לחסוך ממנה מחשבות נוספות על הטעות הגדולה בחייה. גם לא הערתי מעולם לעיראקית, שעד עכשיו משוכנעת כי השיגה שניים במחיר של אחד.

עינת משוגעת על חו"ל. לבד, יחד, כמשפחה, עם חברים. הגברת חורכת לוחות שנה כדי למצוא חלונות בהם יתאפשר לה לאתגר אותי. מלאי התירוצים שלי – האמיתיים והמומצאים – הולך ומצטמצם. מצב כלכלי, נסיבות תעסוקתיות, מזג אוויר, פרק מתעופה בחקירה, חובות אקדמיים כמרצה, הפחד לעזוב את אמא – הכל נזרק לעברה ומושלך לעברי בחזרה עם התשובה היחידה שאין לי מענה לגביה: אז אתה פשוט לא רוצה להיות איתי! רוצה, נשבע, אבל כאן. לא עוזר.

אז אני נכנע, לפחות פעם בשנה. ורצוי עם הילדים. וברגע שגלגלי המטוס ניתקים מהקרקע, שלומי ברזל החדש, נעים להכיר, הופך לארנק ולמאבטח אישים. ואם משלבים את זה, אני למעשה אותה חגורת בטן מפורסמת. לא נהנה ממונומנטים, לא נפעם ממוזיאונים, משווה בין תמונת הנוף לבין זאת שכבר ראיתי בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, נותן כסף לקטנים, עוקב אחריהם בעיניים, מוודא שאיש אינו חוטף את עינת (למה באמת אף אחד לא חוטף אותה?), סורק את חדר המלון וערני מתמיד ברכבת התחתית. אה, כן, וכנצר למשפחת סבלים ידועה – הכל עליי.

עמרי ועלמה, היורשים, מכייפים ומתענגים על השופינג בחו"ל. שיחקו אותה הביציות השתלטניות של אשתי בקטע הזה. אני, לעומת זאת, סופר את הימים עד לחזרה. לא משתגע על המון דברים שקורים כאן, אבל זה לפחות פה. כפיים!

תגובות