בעל בית: בגלגול הבא

באוקטובר האחרון חגגנו עינת ואני יום הולדת – היא בתחילת החודש, אני בקצה האחר. התאריכים הללו, למרות היותם חסרי חשיבות אמיתית, אם רק נסכים להודות בזה, דוחפים אותך במודע, או שלא, לשלב הסיכומים. בהתחשב בעובדה שבני גילי (48) יכולים לחוש אכזבה עצומה ממהלך חייהם, לאחר שמדור העתידות בבזוקה התחייב כי עד גיל 21 יגיעו לירח, אני חי כמעט בשלום עם המצב הנוכחי. כאן, על כדור הארץ. כך לפחות חשבתי.

למרות שמעולם לא הצבתי לעצמי יעדים, הגעתי למקומות ממש נחמדים. תצטרכו לסמוך עליי בעניין הזה, אחרת אהפוך לפתטי ואדרדר לפירוט. אז הנה, בגיל 48 אני גם מצליח לא להיות פתטי בעיני עצמי, וזה בהחלט משהו. קחו, למשל, את השם שלומי ברזל ואת העובדה שהוא מופיע בעיתון כבר יותר מ-20 שנה. בשנותיי הצעירות כנער מתבגר, הנחתי כי הפעם היחידה בה השם שלי יופיע בעיתון תהיה בעוד המון שנים, בצבע שחור ועם מסגרת שחורה. אני יודע שגם זה יגיע, מן הסתם, אבל נחמד להיות אחד שהקדים את זמנו.

וכך, קצת לפני יום ההולדת, בכמה דקות שהיו לי עם עצמי – סיוט, אגב – הגעתי לשלב הנמוך הזה בחיים בו אתה יוצר שוב את טבלת חייך, חיובי/שלילי, כדי להגיע לשורה התחתונה. הטבלאות הללו הן חלק מחיינו ומופיעות בצמתים שונים. אנחנו ניגשים אליהן לכאורה נטולי עמדה, מדמיינים שאנחנו אובייקטיבים, ומשוכנעים כי מדובר במדע מדויק. היו לי עשרות כאלה. כולן, אם להודות באמת, מוטות מכף רגל ועד ראש.

מתברר שכולנו קורבנות לדבר שנקרא "הפונקציה המסדרת". נדמה לנו שהשיבוץ אותנטי, נדמה לנו גם שהשקלול הוא תולדה למתמטיקה צרופה, אלא שהכל הבל הבלים. לפני עשור לערך, לאחר עוד ריב עם עינת, ניסיתי למלא טבלה כזאת כדי להגיע למסקנה אם חיי הנישואים שלי צריכים להימשך. נטול עמדה מוקדמת (לכאורה), כועס על עינת ומלא בעצמי, חילקתי את הדף לחיובי ולשלילי. בצד השלילי נכתבו הדברים הבאים: לא מבשלת בכל יום, סובלת יתר על המידה מכאבי ראש בשעות הערב, ביקורתית כלפיי, העבודה שלה במקום גבוה מדי בסדר החשיבות, לא יודעת לרדת על ארבע ולהתנצל, ולפחות עוד עשרה דברים. בצד החיובי נכתב הדבר הבא: נושמת באופן עצמוני. כמה מפתיע, החלטתי שממשיכים יחד בזכות אותה תכונה נדירה, קסומה ונאצלת.

אז כמה ימים, כאמור, לפני יום הולדת 48, הכנתי עוד רשימה. נראתה בכלל לא רע, נשבע, אבל לא היה בה כדי למנוע ממני להגיע לשתי מסקנות נחרצות, והדבר היחיד שיש לי ספק לגביו הוא איזו מהן מייאשת יותר: המסקנה הראשונה היא, שלמרות שלא הצבתי לעצמי יעדים, למרות שאיני אדם תחרותי (למעט על מגרש הכדורגל), אני מוצא עצמי רץ במהירות שיא על הגלגל המטורף הזה של החיים. עובד 19 שעות ביממה, טס ממקום אחד למקום אחר, עומד לקרוס בכל רגע וממשיך מיד למשבר הבא, סובל מכל חרדה אפשרית, מעמיס על עצמי עוד ועוד אתגרים ומשימות, מתקשה לזהות מקורות הנאה. עכבר, ממש כך; מיד אחריה הלמה המסקנה השנייה. לא רק שהגלגל הזה לא ייעצר לעולם, לא רק שאין לי סיכוי באמת להשיג אותו – אין עליו בשום מקום גבינה. סתם ריצה, לשום מקום, ללא תוחלת. סיזיפוס העירקי.

את יום ההולדת עצמו ביליתי, כמובן, על הגלגל. רץ במהירות שיא, מבטיח לעצמי להשתנות, משוכנע שאפשר גם אחרת. מילא, האמנתי גם שאגיע לירח עד גיל 21.