חמסה עלינו

חמסה עלינו

555 חמסות בדיוק מוצגות בתערוכה מיוחדת, שבה מעניקים אמנים ויוצרים שונים את פרשנותם למוטיב המוסלמי ולחפץ האייקוני הנפוץ ביותר בתרבות ובאמנות העממית

מאת: יעל אפרתי (צילום: שי בן אפרים)
Designer סגנון חיים

מי לא מכיר את החמסה – ובאותה נשימה – מי בכלל חשב שאפשר לעשות ממנה תערוכה? היא הרי כאן, בכל מקום, זמינה לכל, עממית למהדרין ומיוצרת בסדרות גדולות – הכי רחוק מהחומרים שמהם עשויות תערוכות. ובכל זאת: "חמסה חמסה חמסה – גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית", תערוכת הקיץ של המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, היא תערוכה מאירת עיניים, מסקרנת קטנים כגדולים והכי חשוב- חווייתית. הסוד טמון, כמו תמיד, בריבוי הפנים של התערוכה: מצד אחד מוצגות בה מאות רבות של חמסות – 555 בדיוק ולא במקרה, כמובן – בשלל צורות, דגמים וגוונים, שנקנו ברחבי הארץ; מאידך מוצגות בה עבודות של כ-50 אמנים ומעצבים מקומיים שהחמסה הייתה עבורם נקודת מוצא ליצירה עצמאית, עכשווית וחד-פעמית.

עץ העין הטובה. איתמר פלוג'ה (לחצו לה\גדלה)

"תערוכת החמסות נפתחת בשנת 2018, עיתוי שאינו מקרי כלל ועיקר", כתבו בקטלוג התערוכה האוצרים שלה ד"ר שירת מרים שמיר ועידו נוי. "החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות שינויים ביחס אל המאגיה, הכוללים עליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמיעות, כישוף ועוד". לדבריהם, אין מדובר בתופעות חדשות המתקיימות בשולי החברה, אלא בפרקטיקות שהיו כאן תמיד אך נדחקו מהשיח ששלט בתקשורת בארץ עד שנות ה-90.

"כיום, בעידן הרייטינג שמעניק לצופה כוח רב בהשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים, תופעות אלה בולטות בעוצמה רבה יותר, ובהתאם לכך הן מעוררות תגובות-נגד גם בכיוון ההפוך", כותבים השניים ומזכירים את דברי הצייר והפובליציסט יאיר גרבוז במהלך מערכת הבחירות של 2015, שעורר את חמתם של "מנשקי הקמיעות, עובדי האלילים והמשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים".

כראוי לתערוכה שתוצג בימי החופשה הגדולה, הוצב בכניסה למוזיאון "עץ העין הטובה" – מיצב שיצר האמן איתמר פלוג'ה, בדמות עץ בהשראת עץ המשאלות של יוקו אונו, וכאן הוא "מצמיח" עיניים וסרטים כנגד עין הרע והילדים יוזמנו לקטוף מהם וגם לתלות על ענפיו משאלות משלהם.

בפתחו של אולם המבואה מוצגות ארבע בובות חמסה צבעוניות גדולות ממדים מבד צמרירי ונעים למגע, וחיבוק שיצר קן גולדמן: שלוש מהן תלויות מהתקרה ואחת ניצבת על הרצפה, כאלמנט המקשר בין הילדים ו"מרפד" עבורם את הכניסה למוזיאון.

חמסה שחורה. ישראל דהן

הסמל והמשמעויות

חלקה הראשון של התערוכה הוא סוג של מבוא ויצירה עצמאית בפני עצמה, שעליה חתומה שירלי רחל רוכמן. מדובר בעבודת אינפוגרפיקה שמבקשת להציג באופן חזותי מידע כמותני ואיכותי, בצורה ברורה וקלה להבנה – בנושא החמסה, כמובן – במטרה לצייד את המבקר במידע רב שיאפשר לו להפיק את המיטב מהתערוכה.

בהתבססה על אוסף החמסות של וויליאם גרוס, אספן יודאיקה בינלאומי, שברשותו אחד האוספים הגדולים בעולם הכולל גם שלל חמסות, פירקה עבורנו רוכמן והרכיבה מחדש את פניה של החמסה ולימדה אותנו: על מוצאן (למעלה מ-80% ממרוקו), על טווח הזמן שלהן (מסוף המאה ה-19 עד 1950), על מוטיב היד והסיפרה 5 (שקיימים כסמלים אוניברסליים נפוצים), על כיוון היד (ב-90% מהן היד פונה כלפי מטה), על הטקסטים המופיעים עליה (על רובן סימנים וסמלים גרפיים כלליים; ועל מיעוטן, ששימשו כלי קדושה יהודיים, מופיעות מילים בעברית) ועוד ועוד.

בחלק זה של התערוכה ניתן גם ללמוד על הסגולות המיוחסות לחמסה: אם מופיע עליה דג למשל, הסגולה היא פוריות, התרנגול מאידך מבריח שדים ומזיקים, ואם החמסה מעוטרת בעופות למיניהם – הסגולה המיוחסת לה היא נאמנות ואהבת הבריות, ועוד כהנה וכהנה. חשוב להדגיש כי כל המידע הזה מונגש בעברית, באנגלית ובערבית – כראוי בכלל ובמוזיאון שעוסק באמנות האסלאם בפרט.

תפוחי אדמה לוהטים. אבי בירן

הפרק השני בתערוכה כולל לא פחות מ-507 חמסות שאותן רכשו בחודשים האחרונים אוצרי התערוכה ברחבי המדינה: בשווקים בתל אביב ובירושלים, בשוק רמלה-לוד, בעיר העתיקה, לצד קברי צדיקים, ברחבת הכותל המערבי, בחנויות "הכל בשקל" וכו' – אוסף מרהיב שתלוי בצפיפות ומדגיש את עושרו ורבגוניותו של הקמיע הנפוץ כל כך כנראה בשל השילוב המיוחד בין הפן האמוני לפן החזותי-אסתטי.

דוגמאות? חמסה להגנת הבית בשלל דגמים ושפות, חמסת אהבה לירושלים, סיכות בטחון שעליהן מושחלות "עיניים" שנהוג להצמיד לעגלות תינוקות, וגם חמסות בהקשרים מוכרים פחות – כאלה המוטבעים על כיסוי לטלפון סלולרי, חמסות סרוגות על כיפות, וכאלה שהוטבעו על סדרת בולים מיוחדת (שהדפסתה הופסקה כי על אחד הבולים הופיעה המלה שדי), וגם תופעה חדשה של חמסות בשימושם של נוצרים. בחלק זה של התערוכה מוצע למבקרים הצעירים HI FIVE, שיצרו חברי סטודיו דוב אברמסון, שמאפשר לבחור מבנק דימויים דיגיטלי חמסה משלהם (יש 113 חמסות ולא במקרה, כי 113 בגימטריה היא חמסה), להתאים לה ברכה ולשלוח לעצמם כך שתגן עליהם מעין רעה.

מימין: השעה. איתי נוי | סרגיי יסנין. זויה צ'רקסקי

ההשראות והעבודות

החלק השלישי בתערוכה מציע, כאמור, את ההקשר העכשווי בדמות עבודות של מיטב האמנים והמעצבים הפועלים כאן, שנוצרו בשנה האחרונה במיוחד לתערוכה, בשלל רחב של מדיות וטכניקות: ציור ופיסול, יצירות דיגיטליות, הדפסות תלת-ממד, עבודות צורפות ויודאיקה, אופנה ועוד. כחלק מהתהליך השתתפו היוצרים ביום עיון שהתקיים במוזיאון בקיץ שעבר, וערכו היכרות עם הנושא ועם המוזיאון, נפגשו עם מנהלו נדים שיבאן, ושמעו הרצאות של אוצרי התערוכה ואוצרת המוזיאון עידית שרוני, כמתבקש מחפץ ומוטיב כמו החמסה, שיונקת מאמנות האסלאם.

בסופו של התהליך הוגשו הצעות מהן נבחרו 48 עבודות של אמנים ומעצבים. כך למשל עבודתו של המעצב איתי נוי (זוכה פרס אנדי), שעיצב לתערוכה שעון שהסיפרה 5 הופכת לחמסה ומחליפה את מקומה של הספרה 12 ושאר הספרות זזות בהתאם; עבודת של סמאח שחאדה, רישום השואב מיצירתו הנודעת של ליאונרדו דה וינצ'י "האדם הוויטרובי", סמל השלמות וההרמוניה, אלא שבמקרה הזה מדובר באשה עירומה שגופה מכוסה ביריעת בד שכמו מגינה עליה.

ובמעבר חד, יצירתו של זאב אנגלמאייר, שיצר את "חמסושקה" אחותה הצעירה של "שושקה" – הדמות השנויה במחלוקת של אישה ורדרדה ושופעת איברים, באוסף של 12 חמסות מצוירות ומחויכות. עבודתה של זויה צ'רקסקי משלבת אלמנטים מתרבויות ישראל ואוקראינה, ארץ הולדתה, וממסורת משפחתה בה נהגו להנציח בני משפחה שנפטרו באמצעות גילוף על ענף כרות. בעבודתה היא הנציחה את דמותו של סרגיי יסנין המשורר האהוב, אבל לא על גדם עץ אלא על לוח חמסה.

עוד בתערוכה עבודה גדולת ממדים של פאטמה שנאן, שמשתמשת בדימוי של שטיח תפילה עתיק שמשולבים בו מבנה אדריכלי מורכב וגם דמויות מיתולוגיות יווניות וכן דמותה של האמנית שוכבת על מנורה גבוהה והודפת אנרגיה שלילית. עוד כדאי להעמיק ביצירתו של ראובן זהבי, המתמקד במראות המשתקפים לפניו בעת נסיעה לילית במכוניתו בכביש 443, כשתליון החמסה התלוי על המראה מצטלם אף הוא וחושף, אולי, סוג של סערה מול המראות והמחסומים בדרך.

התערוכה תוצג עד סוף נובמבר.

תגובות

Comments are closed