מגלם ליד היוצר

מגלם ליד היוצר

מהחומר, דרך האיסוף שלו ועד למוצר אמנותי מעוצב, עומדות בבסיס היצירה השראה או משיכה לחומרים שונים ומגוונים. חמישה מעצבים, שחומרי גלם בלתי שגרתיים הם סימן היכר לעבודותיהם, מספרים כיצד מתהווה הקסם

מאת: לימור קלר
Designer סגנון חיים

 

מאז שהיה ילד, אסף האמן והמעצב קובי סיבוני פקקים וחלקי צעצוע מפלסטיק, שאותם היה מוצא ברחוב. אמו נהגה לנזוף בו לא להרים לכלוך, אבל מבחינת הילד הקטן – כל מה שהיה זעיר מספיק כדי להיכנס לכיס המכנסיים, עבר את הסינון ומצא לו מקום של קבע בבית. הילד אהב לחוש את המגע הקשיח של הפלסטיק, הופתע מגמישותו ונפעם מהשריטות, מהצבע הדהוי ומהבלאי. עם השנים צירף פיסה לפיסה בעזרת חוטי נחושת עדינה, ומאוחר יותר בעזרת חוטי ברזל, ויצר עולם חדש מהפסולת שאיש לא רצה. היום יש לו סטודיו עצמאי לעיצוב בחוטי ברזל, ממנו הוא מקים יצורים ודמויות, מעניק להם נפח ומפיח בהם חיים דמיוניים, וזאת תוך שהוא מנהל משחק תמידי בין החלקים ומה שמחזיק אותם – החוט את החלקים הזעירים, או החלקים את החוט.

האיסוף הדקדקני הזה, המשותף לו ולאמנים נוספים, מתחיל מבפנים. משהו בתוכם מושך ומניע אותם להתמגנט דווקא אל אותן חתיכות ואותם צבעים, שכמו קוראים להם לקחת אותם, אפילו אם אין להם מושג לאיזה צורך. "מאז ומתמיד משכו אותי החומריות והצבעוניות", מסביר סיבוני. כיום מתחיל תהליך נביעת הרעיונות ממחשבה על אובייקט שלא קיים בחוט ברזל ומהרצון להביע אותו בצורה תלת-מימדית. "אני מדמיין אותו כאובייקט פיגורטיבי או אבסטרקטי, ומתחיל לעבוד עליו ישירות עם חוט, בלי סקיצות, וכך הוא מתהווה בעזרתו. אם החוט נגמר, אני מחליט שאותו חלק הסתיים, ואם נותר לי חוט ארוך, אני מתחיל לסלסל וללפף אותו".

ככל שקצב העבודה בסטודיו גבר, הפכה היצירה מכוונת מטרה בעקבות בקשה לפסלים בהזמנה או להשתתפות בתערוכות. "עדיין יוצא לי לשבת לבד ולסלסל את החוט, אבל פחות", הוא אומר על אופן היצירה שלו.

משמאל: צעצועי פלסטיק ופקקים. מחומרי הגלם של קובי סיבוני (צילום: קובי סיבוני)
מימין: היצירה: Amazona (צילום: ענת גיא)

הג'אנק כהשראה

האמנית ומעצבת האופנה לשעבר, נירית לבב, משתמשת ליצירות שלה בכל חפץ משומש שאותו היא מצליחה להשיג בכמויות. זה יכול להיות חול ים, משקפי שמש ישנים, שעונים מקולקלים, תכשיטים שבורים או נורות שרופות.

הסדרה האחרונה שיצרה, סדרת הכלבים, שאף נמכרת בחו"ל, מורכבת רובה משרשראות אופניים שהיא אוספת בחנויות אופניים, אליהן צירפה גלגלי שיניים, פדלים, כיסאות ועוד. "אני אספנית של ג'אנק, ובחנויות שמחים שמישהו עושה שימוש בשאריות שלהם", היא אומרת.

הכל התחיל אצלה מעבודתו של אביה, בעל בית מלאכה לתפאורות. "ההסתכלות על חומר כמשהו שיכול לשמש למשהו אחר טבועה בי עוד מאז", מעידה לבב. באחת הפעמים, בזמן שעסקה בהטבעה של שרשרת אופניים במלט, נפלו כמה חתיכות גמישות, וכשהרימה אותן, גרם לה אופן התזוזה שלהן בידיים לראות אותן ככלב עם שערות נפולות. מכאן נוצרה דמות של כלב רוח אפגני. "אני לא ממש יכולה להסביר את התהליך שקורה אצלי, אבל יש רגע שבו, תוך כדי משחק עם החומר, אני מסתכלת עליו, בוחנת אותו ומניחה אותו על כל מיני צדדים, וכך מקבלת ממנו השראה, חשק או רצון להפוך אותו למשהו אחר".

משחק עם חומר. נירית לבב (צילומים: יניב דרוקר, רן ארדה)

שמירת חפצים

לא רק פסולת היא קרקע פורייה ליצירה מבליל של חומרים. המשחק בחומר יכול להתחיל גם מצעצועי ילדים או מחפצים השייכים לעולם אחד ומושאלים לעולם היצירה, כפי שעשתה נועה הולצשטיין, אמנית המעצבת מוצרים צבעוניים, שמחים ומקוריים מחלקי בובות, שרשראות, חרוזים, פרחים סינתטיים וכלים צבעוניים. את כולם היא מוצאת בחנויות פיצ'פקעס בדרום תל אביב, ב"מקס סטוק", באינטרנט וגם במכירות פומביות. המותג שלה, Tutika, כולל תמונות קולאז' תלת-ממדי עם בובות וינטאג', צלחות קיר, בתי ציפורים, ספלים, כובעים, בובות קיר ותכשיטים – כולם שופעים ומורכבים מקומבינציית צבעים מרהיבה, הכוללת לפעמים 10-30 חתיכות ביצירה אחת.

להולצשטיין כמויות בלתי נתפסות של פלסטיק וחומרים שהיא קונה ומפרקת, ושום חפץ לא נשאר בצד, גם הקטן ביותר. "פלסטיק מטריף אותי, וצבע מדבר אליי ברמה האישית. אם הייתי צריכה לבחור מה לשים בסלון, זו הייתה קערת פירות פלסטיק באמצע השולחן", היא לא מתבלבלת. את שולחן העבודה שלה היא מכנה "טיול בארץ הפלאות", ולפעמים מוכנה לקום בשעות לא סבירות כדי להשתתף במכירות פומביות אינטרנטיות ולהשיג עוד בובת וינטאג'.

הפרטים הראשונים שהיא בוחרת ליצירה שלה הם אלה שמכתיבים לה את ההמשך. "מייד אחריהם אני בודקת מה נכון מבחינה צורנית – פרח, ציפור או פירות, למשל – ואחר כך מתבוננת ומנסה להבין מה חסר, כדי שהעבודה תיתפר בדיוק כמו שאני רוצה. בנקודה שבה אני מרגישה שאין יותר מה להוסיף אני עוצרת, משום שמעבר לה, העבודה תקרוס לתוך עצמה".

מצעצוע לסיפור. נועה הולצשטיין (צילום: נועה הולצשטיין)

עגול עולה

גם המעצבת והאמנית הקונספטואלית טל טנא צ'צ'קס אוספת צעצועים, צלחות, חרוזים וכדורים, כשהקו המנחה אותה הוא חפצים עגולים, בעלי נפחיות וחוזק פיזי, כדי שאפשר יהיה לקדוח בהם או להשחיל דרכם. היא מוצאת אותם ברחוב או בבתים שהיא מפנה, ויוצרת הרכבים של חפצים המתבססים על דיאלוג בין צבע וצורה, פרופורציה או קונספט עם מסר פנימי. את סדרת היצירה little giant הכינה אחרי שחיפשה כלי פלסטיק מעניינים להגשה עבור בת המצווה של בתה: "התחלתי לשחק בהם, והתהליך והחיבורים כל כך ריתקו אותי, שהמשכתי לחבר ולחבר, בלי להפסיק, במשך כמה שבועות בין כל הערימות". כך, במקום להשליך את הצעצועים לאשפה, הם מאירים את המקום באור אחר, מוסיפים שמחה וחוזרים למעגל השימושיות, בדיוק כפי שהיא עושה בסדנאות הגרוטאות, הצעצועים השבורים והמראות שהיא מעבירה לילדים ולמבוגרים.

משמאל: צילום: חפי פריד כהן, סטודיו 'מקליקות' מימין: סדרת הכלים של טל טנא צ'צ'קס (צילום: אריק סולטן)

משמאל: צילום: חפי פריד כהן, סטודיו 'מקליקות'
מימין: סדרת הכלים של טל טנא צ'צ'קס (צילום: אריק סולטן)

חוויה סיפורית

להבדיל מפיצ'פקעס וצעצועים, אוספת אמנית האותיות יעל מן מיניאטורות כבר מגיל 5. בובות, מזכרות, תמונות, שטרות, סיכות, מפתחות, גלגלים ומטבעות מתכנסים ביצירה שלה לתוך גוף תאורה שקוף מפרספקס, המבוסס על אותיות, כשכל יצירה נוצרת בהשראת סיפורים, זיכרונות של חוויות חיים, תקוות, מקומות, קווי אופי ועוד.

מחיר של מיניאטורה אחת שהיא רוכשת לאוסף האישי שירכיב יצירה, יכול להגיע גם לאלף שקלים, אבל אותה זה לא מרתיע. "יש חפצים שאותם אני מייצרת לבד, למשל, פסנתר או חולצה מיניאטורית, ויש ספקים שאני עובדת איתם ומייצרים עבורי. כל המיניאטורות מסודרות במאות מגירות בסטודיו, והן מחולקות לקטגוריות, כמו אוכל, רהיטים, אנשים ואותיות, אחרת לא תהיה לי שליטה על הערימות הבלתי נגמרות".

אחרי תחקיר על האדם שעבורו היא בונה את היצירה, היא מתמקדת בנתונים אותם היא יכולה להחפיץ. מתאריך הלידה היא מוצאת את בובת המזל האסטרולוגי, ממקום הלידה היא שואבת מזכרת, ולמקומות המגורים או לנקודות ציון בדרך היא מכינה שלטים מיניאטוריים ועוד.

"כשאני מרגישה ש'הקופסה' מלאה, אני מסדרת את כולם בהתאם לחוויה הסיפורית שאני יוצרת, ומוסיפה להם את הדמיון והאסוציאציות שלי, את ההומור האישי ואת הרגישות". לכל אלה מצטרף גם המיקום המיוחד שבו היא עובדת ויוצרת – הסטודיו במתחם נגה ביפו, אליו היא מגיעה מדי יום באופניים לאחר סיבוב בים. "זה המקור שלי לרוגע, כמו גם העץ שגדל ממש מחוצה לו, ועליו תליתי אותיות מפרספקס. הוא מסב לי אושר, מביא לי את הרוח מהים ומצל עליי".


[email protected]

תגובות