מה קולטים וזוכרים ממראה בשבריר שנייה

מה קולטים וזוכרים ממראה בשבריר שנייה

בחשיפה קצרצרה לתמונה או לסצנה, הידע אודות הקשרים הסמנטיים והתפקודיים בין העצמים לא רק משפר את זיכרון הזיהוי של עצמים, אלא גם את הזיכרון בדבר המראה החזותי המדויק שלהם

מאת: נורית גרונאו
אקדמיה וחברה על הזמן

דמיינו לכם נסיעה ברכב ברחוב הראשי בעיר מגוריכם. לפניכם טור מכוניות ארוך, מימינכם ומשמאלכם שלל חנויות והולכי-רגל הגודשים את המדרכות. לפתע אתם מבחינים בנערה צעירה התוחבת את ידה בתיקה של אישה מבוגרת, ומוציאה ממנו חפץ מלבני כהה כגודל כף-ידה. 'היא מכייסת אותה', תחשבו לעצמכם בתובנה של רגע, אך בטרם תספיקו לאשש את השערתכם, רכבכם כבר התקדם מאות מטרים במעלה הרחוב וסצנת הכייסות נותרה מאחור. האומנם הייתם עדים לתרחיש גניבה? מה אחזה הנערה בידה: האם היה זה טלפון סלולרי או ארנק? ואולי כלל אין מדובר בגניבה אלא בנכדה המסייעת לסבתה להוציא את מבוקשה מתיקה? שמא החפץ היה למעשה יומן או נרתיק איפור?
במצבים רבים אנו עדים לתרחיש החולף במהרה, או משתנה בקצב שמקשה עלינו למקד את המבט בעצם מסוים לאורך זמן. בפרט, הדבר אמור במצבים שבהם אנו נחשפים לסצנה מורכבת ומרובת פרטים בזמן קצר מאוד, בו המערכת הקוגניטיבית מתקשה להתמודד עם עומס חושי רב. במקרים שכאלה, יכולתנו לתפוש ולעכל מידע עשיר ומגוון מוגבלת למדי. מחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מראים שבעת 'הצצה חטופה' לסצנה מורכבת, אנו נוטים לתפוס בעיקר עצמים או פריטים הבולטים מאוד לעין (לדוגמה, שוטר הלובש אפוד זוהר ומכוון את התנועה), או את המשמעות הכללית של הסצנה (צומת סואן). ועם זאת, בהיעדר מיקוד של העיניים וקשב בפריטים מסוימים, נתקשה לעבד את פרטיהם המדויקים של מרבית העצמים (למשל, צבען של המכוניות הנוסעות מימין לשוטר). אם נידרש לדווח על מראם או זהותם של אלה כעבור זמן קצר, קיימת סבירות גבוהה שננחל כישלון.

מעניין לציין, שבפרק זמן קצר של שנייה בלבד אנו מבצעים שלוש או ארבע תנועות עיניים, שיוצרות שוני במידע החזותי הנקלט על גבי רשתית העין. למרות זאת, איננו חווים את העולם כמשתנה באופן תזזיתי אלא כרציף וקבוע. ואומנם, ניסיוננו מלמדנו שהעולם הינו על פי רוב יציב, ועל כן אין מקום להניח שחלו שינויים כלשהם בעת הזזת העיניים מנקודה אחת לשנייה. יתרה מכך, אנו חשים שבידינו מידע אמין ומדויק אודות הסביבה החזותית שבה אנו מצויים. אך מחקרים רבים מראים שיתכן והאמון שאנו רוחשים במערכת הראייה מקורו באשליה, ולמעשה אנו 'עיוורים' לחלקים גדולים של שדה הראייה. תחת תנאי מעבדה ניתן לשנות חלקים מתמונה בה אנו מתבוננים, בעודנו מסיטים את מבטנו מחלק אחד של התמונה לחלק אחר בה. מתברר שבמצבים שכאלה אנשים לרוב אינם מודעים לשינויים שחלו בשדה החזותי, בעודם מבצעים תנועות עיניים. בדומה, אם מקרינים לאנשים תמונה לפרק זמן קצר של כרבע שנייה, ולאחריה מוקרנת אותה התמונה בשינוי כלשהו (כאשר מסך ריק מפריד למשך כעשירית השנייה בין שתי התמונות), אנשים מתקשים מאוד להבחין בשינוי שחל בתמונה – הגם שזה עשוי להיות משמעותי ובולט מאד לעין (ראו איור 1).

איור 1: מה ההבדל בין התמונות? כשהן מוצגות לסירוגין באותו מיקום – כלומר, האחת מחליפה את האחרת וביניהן מסך ריק המוצג לשבריר שנייה – אנשים מתקשים מאוד לזהות את השינוי. התופעה מכונה 'עיוורון לשינוי'. זיהוי השוני בין התמונות יכול להימשך זמן רב, אלא אם הקשב והמבט ממוקדים מראש באזור התמונה שהשתנה (צילום: shutterstock)

ההנחה היא שה'הבהוב' שנוצר כתוצאה מהצגת מסך ריק בין שתי התמונות, יוצר הסחה רגעית המקשה לעקוב אחר פרטי השינויים שחלו. כלומר, בעוד ששינוי חזותי רציף יוצר תחושת תנועה שלרוב לוכדת את העין, הצגת גירוי (מסך ריק) החוצץ בין שתי התמונות מבטלת את תפיסת התנועה, ובכך מקשה מאוד על זיהוי השינוי החזותי. תופעה זו מכונה בספרות המחקר הפסיכולוגי עיוורון לשינוי: אם מראש נמקד את הקשב והמבט באזור בו חל השינוי בתמונה, נוכל על-פי רוב להתגבר על העיוורון ולאתר את הפרט או החפץ שהשתנו – עובדה המלמדת על חשיבותו של מנגנון הקשב בזיהוי תמורות חזותיות ובאיתור פרטי מידע מדויקים.

* * *

אילו גורמים נוספים, מלבד מיקוד הקשב, יכולים לסייע לזיהוי חזותי של תמונות או מראות הנחווים בשבריר שנייה? מתברר שהמידע החזותי הנחווה בתודעה אינו רק פרי של קלט הנופל על רשתית העין, אלא הוא מושפע במידה רבה מיֵדע קיים על העולם וממערכת ציפיות מוקדמת של הצופה. המערכת הקוגניטיבית אינה 'נאיבית'. היא יודעת להשתמש בידע שנצבר לאורך השנים כדי לנבא את הופעתם של עצמים בשדה הראייה – ובפרט במצבים בהם הקלט החזותי עמום, מטושטש או מהיר וחטוף; סיטואציות בהן המידע הקיים אינו מאפשר ליצור דימוי ברור, ויש צורך בתהליכים קוגניטיביים לסיוע ב'השלמת הפאזל' החזותי. כך, למשל, הידיעה כי אנו עדים לתרחיש גניבה, עשויה להשפיע על פרשנותנו לזהותו של חפץ שאת פרטיו אנו מתקשים לקלוט – ודאי מדובר כחפץ יקר-ערך כגון ארנק. מנגד, אם תרחיש גניבה נתפס בהקשר מסוים כאירוע בעל הסתברות נמוכה מאוד, יש להניח שהחפץ ייתפס ויחווה באופן שונה בתכלית – כנרתיק איפור, למשל.

ואכן, מחקרים רבים הראו כי ההקשר בו אנו מתבוננים בחפץ או בגירוי כלשהו, משפיע על האופן בו אנו מפרשים את זהות הגירוי. מעניין כי השפעת ההקשר אינה נובעת רק מפרשנות מושכלת שבדיעבד – כלומר, מהיכולת להסיק אודות הגירוי או מהאפשרות לנחש את זהותו. מדדים התנהגותיים ומוחיים שונים מעידים כי ההקשר בו מוצג החפץ, עשוי להשפיע על עצם תהליך התפישה והעיבוד החזותי של הגירוי. כך, למשל, אנו עדים להבדלים בפעילות החשמלית הנמדדת על-פני הקרקפת (במדידת EEG), כמו-גם במדדים מטאבוליים מוחיים (הנמדדים בהדמיה מוחית תפקודית) כתגובה לעצם שמופיע בהקשר חזותי התואם את זהותו, ביחס לאותו עצם המופיע בהקשר חזותי שאינו תואם את זהותו. כאשר צופים בתמונת פרה הרובצת באחו, לדוגמה, אות ה-EEG בתגובה לכך מראה דפוס פעילות שונה במעט מאשר בתגובה למראה הפרה – אך כשהיא בתוך סלון בית.

ההבדלים באות החשמלי, שמקורו כנראה באזורי עיבוד חזותיים, נרשמים כחמישית השנייה מרגע החשיפה לתמונה – ממצא המרמז כי ההקשר החזותי, התואם או הלא-תואם, נתפש במהרה ומשפיע על שלבים מוקדמים מאוד בעיבוד התמונה. אחד ההסברים הנפוצים לכך, הוא שמידע סמנטי המעובד במרכזי עיבוד גבוהים (המצויים באונות הקדמיות של המוח), משפיע בתהליך של היזון-חוזר על מרכזי עיבוד נמוכים (באונות העורף והרקה) האחראים לעיבוד החזותי של העצם. תהליכי התפישה, אם כן, אינם נובעים רק מקֵלט המתקדם במעלה ההיררכיה המוחית לעֵבר מערכות עיבוד גבוהות (תהליך המכונה 'מלמטה-למעלה'), אלא גם מתהליכים של היזון-חוזר המעצבים מחדש את המידע התפישתי כתלות בהקשר הנוכחי (מכונים 'מלמעלה-למטה'). אלה האחרונים עשויים להיות בעלי השפעה משמעותית ואף מכרעת במצבים שבהם מראה חזותי כלשהו נחווה לשבריר שנייה בלבד.

* * *

מה נזכור ממראה חטוף אם נִישָאֵל אודותיו דקות, שעות או ימים מאוחר יותר? מחקרים שבדקו את יכולת הזיכרון החזותי לעצמים או סצנות שהוקרנו לפרקי זמן ארוכים יחסית, מצאו כי יכולתנו לשמר ייצוג של פרטים חזותיים מדויקים גבוהה להפליא. כלומר, בהינתן זמן התבוננות המאפשר סריקה מדוקדקת של תמונת נוף ו/או התמקדות ממושכת בעצמים המרכיבים אותה, באפשרותנו להבחין בשינויים דקים מאוד שחלו בין התמונה המקורית לזו שעליה אנחנו נבחנים מאוחר יותר. כך, למשל, במחקר מסוים הוקרנו לנבדקים 2,500(!) תמונות עצמים, כשכל תמונה הוקרנה במשך שלוש שניות. בתום חמש שעות של קידוד התמונות, ביצעו הנבדקים מבחן רב-ברירה בו התבקשו בכל צעד לבחור בין תמונת עצם שהוצגה קודם (למשל, ספל כתום) לבין תמונת עצם דומה מאוד שלא הוצגה בשלב הקידוד (למשל, ספל צהוב) (ראו איור 2).

איור 2: לאחר התבוננות באלפי תמונות של עצמים, אנשים זוכרים באופן מדויק להפליא פרטים אודות המראה החזותי של העצמים אותם ראו קודם לכן (צילום: shutterstock)

איור 2: לאחר התבוננות באלפי תמונות של עצמים, אנשים זוכרים באופן מדויק להפליא פרטים אודות המראה החזותי של העצמים אותם ראו קודם לכן (צילום: shutterstock)

לתדהמת החוקרים, למרות כמות המידע העצומה לה נחשפו הנבדקים, רמת הזכירה של פרטי המקור הייתה קרובה ל-90%. תוצאות דומות הושגו כאשר אנשים קודדו כ-3,000 תמונות נוף ואחר-כך נשאלו על פרטיהן המדויקים. מכאן, בהינתן זמן קידוד מספק, יכולה מערכת הזיכרון החזותי לשמר מידע תפישתי ברמת חדות ומהימנות גבוהה ביותר.
מצב הדברים שונה, כמובן, כשאין באפשרותנו לסרוק תמונה לאורך זמן ולהתמקד בפרטיה. כאמור, בתנאי 'הצצה חטופה' נקלוט לרוב את המהות המרכזית של הסצנה, ואולי פרט או שניים הבולטים לעין, אך נתקשה לזכור את מראם המדויק של מרבית העצמים בתמונה. גם כאן, זכירת ההקשר בו מוצג עצם יכולה לסייע לנו לזוכרו מאוחר יותר. כך, למשל, ניטיב לזכור שראינו מהדק המופיע כחלק מתמונת משרד, מאשר כחלק מתמונת מסעדה. ההסבר הרווח לכך הוא כי המהדק מקודד באופן עמוק יותר – כלומר, כשהוא מקושר לרשת סמנטית רחבה יותר במאגרי הידע במקרה הראשון מאשר באחרון. האם ההקשר הסמנטי יכול לסייע לא רק בזכירת קיומו של המהדק, אלא גם בזכירת מראהו החזותי המדויק – למשל, צבעו או הזווית המדויקת שבה הונח על השולחן? לכאורה, התשובה שלילית מפני שהידע שלנו אודות משרדים – השמור במאגרי הזיכרון לטווח הארוך (ואשר מכונה לעיתים סכמה) – נוגע לתכונות כלליות, קבועות פחות או יותר, של משרדים בעולם. כך, סכמת משרד תכיל ייצוג של שולחן, מחשב, טלפון, מהדק ושאר עצמים המצויים לרוב במשרד.

בספרות העוסקת בתהליכי זיכרון, מדובר בייצוג קוגניטיבי של 'המשרד הטיפוסי' שנוצר כתוצאה מחשיפה חוזרת למשרדים שונים, ולכן מכיל מידע אודות המראה הממוצע-הטיפוסי של עצמים. אך הסכמה אינה מכילה מידע מפורט לגבי גורמים העשויים להשתנות בין המשרדים, כגון מיקומו המדויק של שולחן העבודה או מראהו הספציפי של המהדק המונח עליו. היש סיבה להניח, לאור זאת, שסכמה של משרד תסייע לנו לזכור אם המהדק אדום או כחול (בהנחה שסוגי המהדקים נפוצים באותה המידה)?

במחקר שערכתי עם עמיתתי מיטל שחר ועם מספר סטודנטים מהאוניברסיטה הפתוחה, בדקנו שאלה זו. שיערנו כי למרות שידע סכמטי אינו מכיל לכאורה זיכרונות לאירועים ספציפיים או למראה מסוים של עצם זה או אחר, קיומו של הקשר סמנטי יכול בכל זאת לסייע לזיכרון החזותי – בפרט כשמדובר בפריטים המוצגים לשבריר שנייה בלבד. זאת, משום שתהליכי התפישה והקידוד הראשוניים של אותם פריטים, יעילים יותר כשהם מוצגים בהקשר התואם את זהותם מאשר בהקשר אחר. כלומר, שיערנו ששיפור בתהליכי התפישה הראשוניים ישפיע, בתורו, על רמת הזכירה ועל איכות הזיכרון מאוחר יותר. על-מנת לבדוק זאת, ערכנו ניסוי בו הוקרנו לנבדקים תמונות עצמים למשך 24 אלפיות השנייה בלבד – זמן חשיפה המחייב רמות ריכוז ומיקוד גבוהות מאוד בכדי לקלוט את זהותם 'במבט חטוף'. בכל שלב הוקרן עצם בודד; שני עצמים הקשורים זה לזה סמנטית ויכולים להוות סכמה מוּכרת (זוגות 'תואמים'); ושני עצמים שלא קשורים זה לזה ולכן אינם מהווים סכמה מוכרת ('זוגות לא-תואמים'. ראו איור 3).

איור 3. למעלה: שלושת סוגי הגירויים שהוצגו לנבדקים בעת קידוד העצמים. כל עצם או זוג עצמים הוצג ל-24 אלפיות שנייה בלבד. עצם מסוים הוצג אך ורק בתנאי ניסוי אחד. למטה: מבחן הזיכרון, בו התבקשו הנבדקים לזכור אילו משני עצמים דומים ראו קודם לכן. במבחן זה ניתן זמן בלתי מוגבל למענה.

איור 3. למעלה: שלושת סוגי הגירויים שהוצגו לנבדקים בעת קידוד העצמים. כל עצם או זוג עצמים הוצג ל-24 אלפיות שנייה בלבד. עצם מסוים הוצג אך ורק בתנאי ניסוי אחד. למטה: מבחן הזיכרון, בו התבקשו הנבדקים לזכור אילו משני עצמים דומים ראו קודם לכן. במבחן זה ניתן זמן בלתי מוגבל למענה

לאחר הקרנה של למעלה ממאה גירויים שכאלה, בדקנו את יכולת הנבדקים לזהות במדויק את העצמים אליהם נחשפו, באמצעות מבחן רב-ברירה בו התבקשו לזהות את הפריט הישן מבין שני פריטים דומים מאוד.

התברר כי בהתאם להשערתנו, שיעורי הזכירה היו גבוהים יותר בעבור פריטים שהוצגו כחלק מזוג עצמים 'תואם', מאשר כחלק מזוג עצמים 'לא-תואם'. למעשה, הפריטים שקודדו בהקשר של זוג תואם נזכרו באותה מידה כמו העצמים הבודדים, שהוקרנו ללא בן זוג – ממצא המרמז כי הראשונים נתפשו וקודדו כיחידה חזותית אחת. מצאנו, אפוא, כי בעת חשיפה קצרצרה לתמונה או לסצנה, ידע אודות הקשרים הסמנטיים והתפקודיים בין עצמים לא רק משפר את זיכרון הזיהוי של עצמים, אלא גם את הזיכרון בדבר המראה החזותי המדויק שלהם.


ד"ר נורית גרונאו ביתן היא חברת המחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה

תגובות