זרימת הזמן וההתגברות על חרדת המוות

זרימת הזמן וההתגברות על חרדת המוות

אם אנו רואים במוות אירוע שלילי רק משום שהוא מציב גבול לחיינו בעתיד, עלינו לראות גם בלידה מאורע שלילי שכן גם היא מציבה גבול לחיינו בעבר. מדוע, אם כן, אנו חרדים ממותנו אך לא מלידתנו?

מאת: גל יחזקאל
אקדמיה וחברה על הזמן

בניסיון לשחרר את קוראיו מחרדת המוות, מצביע המשורר הרומאי לוקרטיוס, בספרו על טבע היקום, על הסימטריה בין המוות לבין הלידה. שהרי כשם שאין לנו קיום לאחר המוות, אין לנו קיום לפני הלידה. מדוע, אם כן, אנו חרדים מפני המוות אך לא מן הלידה? מדוע אנו חוגגים ימי הולדת, אך אבלים בימי פטירה? האם האסימטריה ביחסנו אל גבולות קיומנו בעבר (הלידה) ובעתיד (המוות) היא רציונלית? ואם לא, איזו גישה עלינו לאמץ? האם עלינו לראות בלידה אירוע שלילי, כפי שאנו תופשים את מותנו, או שמא עלינו לראות במוות אירוע חיובי, כמו הלידה? תהייתו של לוקרטיוס מעלה ערעור חשוב על האופן שבו אנו חושבים על הזמן ועל קיומנו בו. ערעור זה מקבל משנה תוקף לאור התפתחויות מדעיות ופילוסופיות מודרניות. אלו מעלות את האפשרות שאשליה עומדת בבסיס חרדת המוות, ועל כן שזו אינה רציונלית.

שאלתו של לוקרטיוס נראית בתחילה כהתחכמות גרידא. הבה ננסה, אם כן, להצדיק את עמדת ההתייחסות השלילית שלנו אל המוות. ראשית, נעיר שיחסנו השלילי אל המוות אינו טמון בתכונה לא נעימה של המוות כחוויה, שהרי המוות נתפש כאירוע שלילי גם אם הוא מהיר ונטול כאב, או אפילו מענג. ההיבט השלילי במוות הוא בהיותו גבול חיינו. בהנחה שאנו מוצאים ערך בחיים ארוכים יותר, הרי שהמוות הוא בבחינת רע, משום שהוא מגביל את חיינו.

אך תשובה זו, הנראית טריוויאלית וברורה מאליה, אינה מספיקה בכדי להסביר את חרדת המוות. שהרי אם אנו רואים במוות אירוע שלילי רק משום שהוא מציב גבול לחיינו בעתיד, עלינו לראות גם בלידה מאורע שלילי, שכן גם היא מציבה גבול לחיינו בעבר. מדוע, אם כן, אנו חרדים ממותנו אך לא מלידתנו? מדוע נוכח פני המוות אנו מלאי צער על כך שמותנו אינו מאוחר יותר, אך לא שהולדתנו אינה מוקדמת יותר? נראה שנדרשת אסימטריה כלשהי בין הלידה לבין המוות, אשר תוכל להסביר את יחסנו השלילי כלפי המוות לעומת יחסנו החיובי כלפי הלידה.

זרימת הזמן

נראה שהפתרון לחידה טמון במאפיין מהותי ומסתורי של הזמן – העובדה, לכאורה, שהוא זורם. כפי שאנו חווים את הדברים, אירועים בזמן הם בתחילה בעתיד הרחוק; עם חלוף הזמן הם הולכים וקרבים להווה, הרגע הייחודי שבו הם יהפכו לממשיים; ולאחר מכן הם עוברים לעבר, כשהם נסחפים ללא הפסק הרחק מן ההווה. לעתים מתארים את זרימת הזמן בדרך הפוכה, אך אנלוגית, לפיה ההווה נע על-פני ציר האירועים, מהעבר לעתיד, ומעניק לזמן כיוון.

בזרימת הזמן אנו מוצאים לכאורה את ההסבר לאסימטריה ביחסינו אל הלידה והמוות. על-פי הסבר זה, גבול קיומנו בעתיד, כלומר מותנו, נתפש כשלילי משום שהוא הולך ומתקרב להווה, הרגע שבו יתממש. לעומת זאת גבול קיומנו בעבר, כלומר לידתנו, הולך ומתרחק מן ההווה ולכן אינו נתפש כשלילי.

יתרה מזו, זרימת הזמן יכולה לפתור לכאורה חידות אחרות הקשורות לעמדות ההתייחסות שלנו כלפי המוות, כגון כלפי לידתם ומותם של האנשים היקרים לליבנו. כך, לדוגמה, המחשבה על לידתו העתידית של בנו ממלאת אדם שמחה. לעומת זאת, המחשבה על מות אביו, גם אם היא התרחשה בעבר, ממלאת אדם בעצב. אנו רואים בלידה אירוע חיובי במהותו, כפי שאנו רואים במוות אירוע שלילי במהותו, וזאת בלא תלות במיקומם בעבר או בעתיד. האסימטריה של זרימת הזמן מסבירה לכאורה גם את העובדה הזו. על-פי הסבר זה, הלידה נתפשת כאירוע חיובי משום שהיא מציינת מעבר מאי-קיום לקיום. כלומר, היא מציינת מעבר ממצב שלילי למצב חיובי, ולכן נתפשת כחיובית. מוות, לעומת זאת, נתפש באופן שלילי משום שהוא מציין מעבר מקיום לאי-קיום. כלומר, הוא מציין מעבר ממצב חיובי למצב שלילי, ולכן נתפש כשלילי.

ההצעה לפיה זרימת הזמן אכן מצדיקה את עמדת ההתייחסות השלילית שלנו כלפי המוות – והחיובית כלפי הלידה – היא אינטואיטיבית ועל-פניה משכנעת מאוד. גם אם הסבר זה אינו מצדיק את עמדות ההתייחסות הללו, הרי שנראה כי הוא אכן מסביר מדוע אנו מחזיקים בהן. בכל האמור לשאלת ההצדקה, יש חשיבות גדולה יותר לשאלה מה המשמעות של דחיית הרעיון של זרימת הזמן, שכן הרעיון שהזמן זורם נדחה כיום על-ידי מדענים ופילוסופים כאחד.

הבדלי מרחב וזמן

מקורו של הערעור על רעיון זרימת הזמן הוא בהתפתחויות מדעיות ופילוסופיות שמקורן בתחילת המאה ה-20. מן הצד המדעי נמצאות תורות היחסות, הפרטית והכללית, אשר לפי פרשנויות מקובלות משתמע מהן ערעור על האובייקטיביות של ההבחנות בין עבר, הווה ועתיד, ועל כן על האובייקטיביות של זרימת הזמן. בפרשנות זו החזיק גם אלברט איינשטיין, אשר התייחס מפורשות להבחנות אלו כאשליה, וזאת כתובנה האמורה לנחם אותנו מול פני המוות (בהקשר של מות ידידו הקרוב, מישל בסו). מן הצד הפילוסופי, אנו מוצאים בראש ובראשונה את ערעורו של ג'ון מקטגרט על ממשות הזמן, אשר כוון בעיקרו כנגד רעיון זרימת הזמן ככזה המכיל סתירה פנימית. מטרתו של מקטגרט הייתה להוכיח שהזמן עצמו אינו ממשי, אך רבים ששוכנעו מטיעונו כנגד זרימת הזמן סירבו להסיק מכך את המסקנה שהזמן אינו ממשי.

כדי להבין את המשמעות של דחיית הרעיון של זרימת הזמן, עלינו להבין את התפקיד שממלא הרעיון של זרימת הזמן במסגרת תפישת העולם הרגילה שלנו. לשם כך, נשווה את ממד הזמן לאחד מממדי המרחב: קו אורך, לדוגמה. את האירועים בזמן אפשר לסדר על-פני ציר לינארי, בהתאם ליחס הזמנים ביניהם. באותו אופן, אנו מסדרים במפה את המקומות במרחב על-פני ציר לינארי, קו האורך, בהתאם ליחס המרחבי ביניהם. כל עוד אנו מסדרים את האירועים בזמן על-פי היחסים הזמניים של קדימוּת ובו-זמניות, קיימת אנלוגיה בין ציר הזמן לבין הציר האורך.

מה מכונן, אם כן, את ההבדל בין המרחב לבין הזמן? תשובה אינטואיטיבית היא שעל-פני ציר הזמן קיימת הבחנה אובייקטיבית בין עבר, הווה ועתיד, שאין לה מקבילה מרחבית. שכן, אף על פי שאפשר להבחין על-פני ציר האורך בין דרום, כאן (באותו קו רוחב) וצפון, הרי שהבחנות אלו הן סובייקטיביות בלבד. כך, לדוגמה, מי שנמצא בבאר-שבע יטען בצדק שתל-אביב היא בצפון, בעוד מי שנמצא בחיפה יטען שתל-אביב היא בדרום. היות כאן, 'בדרום' או 'בצפון' הן תכונות סובייקטיביות – כלומר, יחסיות לסובייקט. לעומת זאת, אנו בדרך כלל חושבים שהיות 'בהווה' היא תכונה אובייקטיבית של המציאות, המוסברת בדרגת התפתחותו של היקום. יתרה מזו, השינוי בתכונה אובייקטיבית זו – כלומר, במיקומו של ההווה הנע לאורך ציר הזמן – מכונן את הזמן כממד של השינוי, להבדיל מממדי המרחב.

אך מה אם השתכנענו שזרימת הזמן אינה אלא אשליה? כאמור, מקטגרט חשב שנטישת רעיון זרימת הזמן גוררת את שלילת ממשותו של הזמן, שכן זרימת הזמן אמורה לכונן את ההבדל המהותי בין הזמן לבין המרחב. אך הוגים אחרים לא השתכנעו בכך. מבחינתם, רעיון זרימת הזמן הוא בעייתי, ואחראי לבלבול הגדול ולמסתורין האופף את הזמן. הם קיבלו בברכה את המסקנה שההבחנות בין עבר, הווה ועתיד הן סובייקטיביות, כמו ההבחנות המקבילות המרחביות; ואת תפישת המציאות כארבעה-ממדית, שבה ממד הזמן אינו שונה מהותית משלושת ממדי המרחב – אורך, רוחב וגובה.

גבולות הקיום

לשינוי שתיארתי באופן שבו אנו תופשים את הזמן יש השלכות מרחיקות-לכת בנוגע לעמדות התייחסות אנושיות בסיסיות רבות. חלקן מטרידות, כמו אמונתנו בחופש הרצון; חלקן מסעירות, כמו האפשרות למסע בזמן; וחלקן מנחמות, כמו אלו הנוגעות לחרדת המוות. שכן, נטישת רעיון זרימת הזמן מעלה שוב את תהייתו של לוקרטיוס. אם אין לזמן כיוון, כפי שאין כיוון לממדי המרחב, נראה שאין הצדקה ליחס השונה אל הלידה והמוות.

אך איזו עמדה עלינו לאמץ? האנלוגיה בין זמן לבין המרחב, אשר עולה מדחיית רעיון זרימת הזמן, יכולה לסייע לנו לענות על כך. נראה שיחסנו כלפי גבולות קיומנו בזמן, צריך להיות אנלוגי ליחסנו אל גבולות קיומנו במרחב. גבולות קיומנו במרחב – לדוגמה, על-פני הממד המצוין על-ידי קו האורך – הם הנקודות הדרומיות והצפוניות ביותר שאליהן נגיע בחיינו. אוסטרליה ופינלנד, לדוגמה, הן גבולות קיומו של אדם שמעולם לא הדרים מעבר לאוסטרליה ולא הצפין מעבר לפינלנד. כאשר אדם עומד על גבול קיומו הצפוני, לדוגמה, ומביט צפונה – הרי הוא 'מביט אל האין', באופן אנלוגי לאדם העומד לפני מותו. בנסיבות מיוחדות, מחשבה זו יכולה לעורר צער – אם, לדוגמה, רצינו לבקר במקום מסוים שאותו לא נזכה לראות. אך באותה מידה היא יכולה לעורר שמחה – אם, לדוגמה, מצפון לנו מתרחש אירוע מאיים. אך ברגיל, המחשבה שלעולם לא נצפין מעבר לנקודה מסוימת לא מעוררת בנו כשלעצמה חרדה או שמחה, אלא אדישות. נראה שעמדה דומה עלינו לאמץ כלפי גבולות קיומנו בזמן כשלעצמם.

עד כאן דיברנו על עמדת ההתייחסות של האדם אל גבולות קיומו. אך מה בנוגע ליחסנו כלפי גבולות חייהם של אחרים? גם כאן האנלוגיה למרחב מספקת לנו תשובה. משמעות הסובייקטיביות של ההבחנות בין עבר, הווה ועתיד היא שהן אינן מציינות הבדלים אונטולוגיים. כשם שהמקומות 'צפונית לי' ו'דרומית לי' הם ממשיים כמו המקום שבו אני נמצא, כך גם האירועים בעבר ובעתיד הם ממשיים בדיוק כמו האירועים בהווה. כפי שלא יעלה על דעתנו לשלול ממשות מאדם הרחוק מאיתנו במרחב, כך גם אין לשלול ממשות מאדם הרחוק מאיתנו בזמן.

הממשוּת בזמן

משמעות דחיית רעיון זרימת הזמן, אם כן, היא שאבות אבותינו, כמו-גם בני בנינו, קיימים וממשיים בדיוק כמונו כעת. המחשבה אודותיהם אינה אמורה להיות שונה ממחשבה על אדם הרחוק מאיתנו במרחב. למעשה, גם האירועים והחוויות אשר חלקנו עם יקירינו שאינם חיים כעת, לא אבדו ונעלמו בתהום האין: הם קיימים וממשיים, בדיוק כמו האירועים בהווה, במקומות אחרים בזמן.

אין לצפות שהמסקנות העולות מדחיית רעיון זרימת הזמן יבטלו לחלוטין את עמדתנו השלילית כלפי גבולות קיומנו, ולא רק משום שלא תמיד רגשותינו נכנעים לתבונה. שהרי בדרך כלל אנו רוצים לחיות יותר מכפי שאנו חיים, והדבר נכון שבעתיים אם מדובר בחיים קצרים, שבהם נוספת תחושה של צער על כך שהנפטר לא הספיק לחוות את החיים במלואם. גם געגועים לאדם אהוב אינם נעלמים בשל המחשבה שהוא קיים, אם כי בזמן אחר. אך אין להתכחש לכך שיש בזאת נחמה, משל היינו מקבלים ידיעה שאדם יקר לנו, אשר ניתק עמו הקשר ואבדו עקבותיו, עדיין קיים אי שם במרחב, כך גם הידיעה שהאנשים היקרים לנו, אשר אינם חיים כעת, קיימים אי שם, במרחבי הזמן.


ד"ר גל יחזקאל הוא חבר המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה

תגובות