זיכרונות ילדות בבלוגים

זיכרונות ילדות בבלוגים

הבלוגים האישיים משמשים כארכיון לשימור זיכרונות קולקטיביים והיסטוריים, ומאפשרים הצצה לייצוגי ילדות ישראלית נוסטלגית משנות ה-50 עד שנות ה-70

מאת: אתי וידל אברהם
אקדמיה וחברה על הזמן

שוקו ולחמנייה, שקט בין שתיים לארבע, המקום של סוף העולם, פצצות מים, הבית של סבא וסבתא, אוהל מסדינים בסלון, קלאס, ג'ולות והשלולית הגדולה – אלו הם חלק זעיר מהמושגים המוכרים לכל מי שגדל בישראל של שנות ה-50 ה-60 ותחילת שנות ה-70. לא משנה אם גדלתם בקיבוץ, בעיר הגדולה או בשכונה צפופה בפריפריה – הזיכרונות, הריחות, הצבעים והקולות מאותן שנים משותפים לישראלים רבים, ומעוררים נוסטלגיה בכל פעם שמישהו מזכיר אותם.

עד לפני שנים לא רבות, כתיבה ופרסום של זיכרונות וסיפורי חיים הייתה מלאכה השמורה להיסטוריונים, סופרים, או עיתונאים עבור גדולי הדור. תיעוד ושימור ארכיוני של מסמכים פרטיים שיקפו פעמים רבות את הסיפור ה'אישי' עבור ה'ציבורי' המשפחתי או הלאומי. אלא שבשנים האחרונות, פלטפורמות דיגיטליות – בלוגים אישיים, לדוגמה – הפכו את הזיכרונות הללו לנגישים לכל קורא, ואפשרו את שיתופם עם כל מי שחפץ בכך. הבלוג משמש כיחידת ארכיב המשמרת את הזיכרון האישי, וסך הבלוגים שכוללים גם תגוביות (טוקבקים), תגים וקישוריות יכולים להתלכד לכדי ארכיון אחד של זיכרונות קולקטיביים והיסטוריים.

בחינת בלוגים, בהם מתועדים זיכרונות ילדות אישיים שנכתבו בידי בלוגרים ישראלים ילידי שנות ה-50, ה-60 וראשית ה-70, מאפשרת לצייר את תמונת הילדות הישראלית הקולקטיבית כפי שנחוותה בעשורים השני והשלישי למדינה. זיכרונות הילדות של אלה – בני 40-60 כיום – משקפים את התמורה שחלה בישראליות. ייחודה של קבוצה זו הוא בהיותה דור-מעבר בהוויה הישראלית, משלושה היבטים: זהו דור ביניים ביולוגי המוכר כדור 'הבנים של' ו'ההורים של' ופחות בזכות עצמו; הוא דור ביניים היסטורי-תרבותי המקשר בין 'דור הפלמ"ח' שערכי הקולקטיב הם יסוד בהווייתו, לבין 'דור האני' שערכי האינדיבידואל הם יסוד בהתפתחות; והוא דור ביניים טכנולוגי – 'המהגרים הדיגיטליים' – המחבר בין 'דור הספר' ל'דור האינטרנט'.

סביב זיכרונות הילדות, כפי שהם עולים מבלוגים שכותבים אנשי דור הביניים בהוויה הישראלית, מתגבשות שלוש קבוצות מובהקות שכל אחת מהן משקפת דגם של ילדות ישראלית: 'ילדות נוסטלגית' – בלוג שמאפיין את ילידי העשור השני של המדינה, משמש כארכיון במקום אלבום תמונות ומתאר את הכיף שבילדות; 'ילדות מעצבת' – בלוג שמאפיין את ילידי העשור השלישי למדינה, נכתב כיומן ילדות ומתאר את עיצוב האני בהוויה הישראלית התובענית והלוחמנית; ו'ילדות מהסיפורים' – בלוג חוצה-עשורים המשמש כפלטפורמה תרפויטית לתיקון טראומה בילדות. במאמר זה אתמקד בדגם הילדות הנוסטלגית.

הארכיון של שנות ה-50 וה-60

דגם הילדות הישראלית הנוסטלגית גובש מתוך זיכרונות הילדות שכתבו בלוגרים שנולדו לפני מלחמת ששת הימים, ומביא מגוון ייצוגי ילדות שהמשותף להם הוא המקום הנוסטלגי שתופסת הילדות בבלוג. דגם זה מופיע גם בבלוגים של בלוגרים אחדים מקרב הדור הצעיר יותר, אולם שם הוא אינו קוהרנטי ושלם.

אחד ממאפייני הדגם הוא שמדובר בדגם היחידי בו בלוגרים מייחדים לזיכרונות ילדותם קטגוריה עצמאית שבה לילדות שמור מקום מתרפק, שמח ומתגעגע. אומנם ניתן למצוא זיכרונות ילדות תחת קטגוריות נוספות, אך אז הם מייצגים דגמי ילדות אחרים בהם זיכרונות הילדות משובצים לרוב בתוך דיון אקטואלי. פוסטים של ילדות, בבלוגים מדגם 'ילדות נוסטלגית', אינם אחידים במבנה שלהם והמאפיין הצורני העיקרי – שאינו מופיע בדגמים אחרים של זיכרונות ילדות – הוא העובדה שכל הבלוגים כוללים טקסטים בשילוב מגוון חומרי תמונה וקול כגון תצלומי הבלוגר כילד בגילאים שונים, תצלומי משפחתו כמו-גם תצלומים תקופתיים של המרחב באותם ימים, קטעי מוסיקה ושירים שהושרו בילדות, קטעי יומנים ופתקים, וקישורים לספרי קריאה שאהב. באופן זה, הופך הבלוג לתא זיכרון שהוא יותר מאלבום התמונות המשפחתי המקובל, ומייצג מעין ארכיון או מוזיאון דיגיטלי של הבלוגר.

תצלום של הרגע

מאפיין נוסף של הדגם הוא מוטיב הזמן. כתיבת בלוג, בשונה מכתיבה על נייר, נוטה לעודד ולשמר כתיבה אסוציאטיבית שהיא לעתים ראשונית וגולמית. מסיבה זו, היא מנגישה את האפשרות לשלב אד-הוק עבר עם הווה תוך יצירת ממד-זמן חדש, משולב. הבלוגר יוני (שם בדוי), ילד מאומץ שמצא בבגרותו את אמו הביולוגית, הופך את הבלוג לאלבום תמונות ייחודי: הוא מתעד את שנות ילדותו אצל הוריו המאמצים, ובמקביל את קורות אמו הביולוגית באותן שנים – כפי שעולה מתוך תצלומיה, מכתבים שכתבה ומתוך יומנה, אליהם נחשף בבגרותו. כך, מצליח יוני לשלב פרקים מחייו עם הוריו המאמצים תוך יצירה של יקום מקביל, שהוא לכאורה שותף לו עם אמו הביולוגית. יוני מפגיש בין שתי האמהות שלו במדיום אחד ובזמן אחד, ויוצר אלבום משפחתי משולב של משפחתו המאמצת ואמו הביולוגית – אלבום שרק המדיום החדש יכול היה לייצר.

דוגמה אופיינית אחרת לעירוב זמנים בבלוגים מדגם ילדות נוסטלגית, היא ניסיון לשחזור האוכל שאכלו הכותבים כילדים. לדוגמה, הבלוגר דוד (שם בדוי) מציג את הכריכים, שאמו נהגה להכין עבורו ל'ארוחת העשר' בבית-הספר ול'ארוחת ארבע' בבית. הוא אינו מסתפק בתיאורם אלא מכין אותם בפועל, ומצלם אותם תוך מתן התחושה שאלו הם הכריכים המקוריים שאכל בעבר.

שקט בין שתיים לארבע!

בדגם הילדות הנוסטלגית, בולטות שתי קטגוריות עיקריות המייצגות את זיכרון הילדות הקולקטיבי של ילידי העשור השני: האחת, המעגל המשפחתי; השנייה, אופן בילוי שעות הפנאי. זאת, ללא הבחנה אם הבלוגר גדל בעיר גדולה, בעיירת פיתוח או בקיבוץ, ובלי קשר להיותו חילוני, מסורתי או דתי בעברו.

הבניית הזיכרון מושתתת על מערכות היחסים במעגלי המשפחה הקרובים והרחוקים, התופסות מקום מרכזי בזיכרונות הילדות של הבלוגרים ומיוצגות בביטויים כגון 'אימא', 'הריח של אבא', 'הבית של סבא וסבתא', 'סדר פסח', 'דוד (או דודה) שלי' העולים שוב ושוב בזיכרונות. כך, חוזרים בזיכרונות הילדות הנוסטלגיים גם דימויים של אופן בילוי שעות הפנאי, לאחר יום הלימודים ובעת חופשות מבית-הספר, ואלה מיוצגים בביטויים 'בין שתיים לארבע', 'השכונה', 'החופש הגדול', 'קייטנה' ו'ים'.

מניתוח זיכרונות הילדות בדגם הנוסטלגי, עולה התמונה שאימא היא של כל יום ואבא הוא של סופשבוע. בניגוד לאם, שלה קשר יומיומי עם ילדיה וזיכרונות הילדות ממנה הם של ימי שגרה, הרי שזיכרונות הילדות מאבא הם מסופי שבוע בהם האב נוכח יותר בחיי ילדיו, או מאירועים ייחודיים ואפילו חד-פעמיים כמו מלחמה. המקום המשמעותי שתופסים ההורים בזיכרונות הילדות נובע ממרחק השנים, מגעגוע, מרצון לעצור את הזמן ולנצור את הרגע, ואף לתקן לעתים את הדרוש תיקון. הרשומות העוסקות בהורים גם משופעות בתצלומיהם. נוכחות ההורים בחיי הילד משנה את פניה עם השנים, וככל שמתקדמים לעידן 'האינדיבידואלי' ניכרת בזיכרונות ירידה בדומיננטיות של ההורים.

הבית של סבא וסבתא

גם סבא וסבתא הם עוגן חשוב בילדות עבור מרבית הבלוגרים בדגם הנוסטלגי. כל הבלוגרים נזכרים בהם פעמים רבות לאורך הבלוג, בשברי זיכרונות או ברשומות שלמות, ובהקשרים שונים. רשומות רבות מתעדות את סיפורי חייהם של הסבים והסבתות – מעין ארכיון משפחתי משופע בתצלומים. בזיכרונות הילדות עולים שוב ושוב אותם ייצוגים: 'הבית של סבא וסבתא', 'החיבוק החם' ו'חגים'. הבלוגרים כותבים על החום שהורעף עליהם בילדותם, על האהבה ועל הזמן שבילו לצדם כילדים, בעיקר בחופשות ובחגים. סבא וסבתא הם שילוב של הקשר למסורת היהודית, והחגים עם הכיף של החופשה מבית הספר.

בדגם הנוסטלגי, הילדות הישראלית מיוצגת בזיכרונות הבלוגרים גם על-ידי שעות הפנאי שלאחר יום הלימודים ובעת החופשות. בילדותם לא הייתה לבלוגרים אלה טלוויזיה בבית (וכמובן שלא מחשב). היו להם שיעורי בית, ספרים, רדיו, פטיפון עם תקליטים, והייתה להם ה'שכונה'. השעות המוקדמות שלאחר הלימודים, 'בין שתיים לארבע', מוקדשות בילדות הישראלית לשהות שקטה בבית פנימה; ואילו השעות המאוחרות יותר אחר-הצהריים היו מיועדות לפעילות מחוץ לבית, ובהן נהגו הילדים לשחק עם החברים 'בשכונה'. את ימי החופשה מבית-הספר נהנו לבלות בעיקר בבית הסבא והסבתא עם בני הדודים, אבל בני-המזל באמת בילו במסגרת קייטנות מאורגנות של אגד ודן.

לאחר השעה ארבע, יכלו הילדים לצאת החוצה ולפגוש את חבריהם. 'השכונה', כמטאפורה, משמשת כאחד המייצגים החזקים של הילדות הישראלית. ללא קשר היכן גדל הבלוגר, המונח 'השכונה' יכול לשמש כמייצג של כל מה שילד ישראלי עשה בחוץ ברחובות או בטבע, עם החברים או לבדו בשעות שלאחר רגיעת הצהריים. בין שהיו אלה רחובות השכונה העירונית או שדה בור קרוב, הכוונה היא לאותו מקום בו התכנסו כל הילדים – בחבורות או כבודדים – למשחק או מריבות (=מלחמות), ובילו את שעות הפנאי עד לארוחת הערב. לשאלה מה עושים 'בשכונה' יש תשובה אחת: מדמיינים. ממציאים במה לשחק, נלחמים, אוספים חרקים ובעלי חיים, רוכבים על אופניים וגם חולמים. אפילו בקיבוץ, בו שעות אחר-הצהריים הוקדשו לביקור אצל ההורים, בילו רבים מהילדים את זמנם דווקא בחוץ.

מלחמת כנופיות והתלהטות יצרים

לצד ולמרות התיאורים הפסטורליים, לא תמיד היו שעות אלו יפות ורגועות כל כך. ילדות ישראלית של אחר-הצהריים 'בשכונה' היא אומנם זמן של בילוי מחוץ לבית – אך גם זמן של אינטראקציות חברתיות מכל הסוגים, לטוב ולרע, וזמן של גיבוש הזהות הישראלית: מי חזק בקבוצה ומי חלש, מי שייך אליה ומי מתבדל ממנה. אלו הן שעות של פורקן והתלהטות יצרים, של מלחמת כנופיות ושל חזקים מול חלשים, ולא פעם בעזרת 'פצצות מים'.

דגם הילדות הנוסטלגית, שמאפיין את הבלוגרים שגדלו בשנות ה-50, מחולל סביבו בדרך-כלל שיח קהילתי ער ועשיר, שמתפתח בטוקבקים בעקבות זיכרונות שמעלה הבלוגר מילדותו. כיוון שהבלוגים נגישים ברשת לאורך שנים, מצטברת סביבם שכבת מידע נוספת מקוראים שהזדמנו לפוסטים ומגיבים לתיאורים. הם מוסיפים זיכרונות ילדות משל עצמם, וסביב אותם זיכרונות נוצרת קהילה. שיח זה, המעלה זיכרונות ילדות של הקהילה כולה ומשלב חברים של הבלוגר, משפחה ואנשים זרים לחלוטין, מאפשר ליצור תמונה רחבה יותר של ייצוגיי הילדות הישראלית. הרשומות מזיכרונות הילדות של הבלוגרים, יחד עם תגוביות הקוראים שלעתים מתפתחות לדיון על התקופה, מאפשרות לבנות את זיכרון הילדות הקולקטיבי של בני הדור או של הילדים הישראלים כולם.


אתי וידל אברהם היא חברת המחלקה לניהול וכלכלה, ומרכזת קורס ניהול הפרסום באוניברסיטה הפתוחה
* המאמר מתבסס על פרק מתוך עבודת תזה הנכתבת במסגרת התוכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב בהדרכתן של פרופסור יעל דר וד"ר טלי ברנר

תגובות