הטור שסוגר: מצלמה

הטור שסוגר: מצלמה

מאת: אורן ברזילי
סגנון חיים שמנת

לפני כשנה הכירו לי חברה, חברה אמיתית, אחת כזו שמוצאים פעם בחיים. לא מאלה שמתקשרות רק כשהן לבד, או כשהן משועממות. אחת שנמצאת לצדי 24 שעות, תמיד מקשיבה, לא מגלה סודות, צוחקת מכל הבדיחות, ובעיקר – לא משגעת אותי בגלל הבעיות שלה עם העולם. כמו חבר טוב ונאמן, לקחתי אותה איתי לכל מקום, וגם הכרתי לה את המשפחה שלי והחברים הטובים, את הילדה (לא ממש הסתדרו) ואת גרושתי. חלק מהאנשים אהבו אותה, חלקם לא רצו לשמוע עליה, והיא נשארה בעמדתה הנחרצת: אני לא נעלבת, אני פה בשבילך!

אין דברים כאלה, כזו נאמנות לא ראיתי בחיי. אלו נימוסים, איזה חינוך. פשוט לתפארת מדינת ישראל. אומנם היו לה כמה חסרונות: צריך להחליף לה סוללה כל כמה שעות, לנקות לה את העדשה כל כמה ימים, וכמובן, להחליף לה כרטיסי זיכרון… טוב, נו, אף אחד לא מושלם.

לאחר כמה חודשים הוזמנו – היא ואני – לחדר העריכה. מאוד הפתיע אותי כשקיבלנו הזמנה זוגית, שהרי כל הזמן הזה חשבתי שאנחנו לא ידועים בציבור, והנה מתברר שכן.

התיישבתי לידה על הכורסא, אל מול המסך, ולא האמנתי למראה עיניי: כל הסודות, כל המשברים, כל הלילות וכל הימים שהעברנו יחד, ערוכים לפרק בסדרת טלוויזיה, ולא רק זה – יחד איתנו עוד כמה אנשים, שלא הכרתי מעולם, חולקים איתי זמן מסך, גם הם עם חברתם הטובה, שנראית בדיוק כמו החברה שלי. ארזתי את חפציי, ועזבתי את המקום בהלם. כמובן שאת חברתי הטובה לקחתי איתי. זה הרי ידוע שכל אחד מועד לפעמים, ואני מאמין דגול בשיחה טובה כדי לסגור את הפינה ולהמשיך הלאה. הגענו הביתה ולא דיברנו כמה שעות, ואז האור האדום של הסוללה השמיע קולות של – "תחליף אותי בבקשה".

הזדמנות טובה לפתוח את הנושא. לא אפרט מה נאמר שם, כי אני לא מגלה סודות, אבל זה לא היה נעים. אני נשברתי ראשון והתחנפתי, אין מה לעשות – האהבה מנצחת הכל. אנחנו זוג, וגם קשיים משותפים צריך לעבור.

השגרה של חדר העריכה הייתה קשה, לראות איך היא מגלה לכולם את כל מה שנאמר בחדרי חדרים. עם הזמן מצאתי עצמי לומד מהתהליך, מסיק מסקנות, מיישם החלטות, הולך ימינה ושמאלה ומתיישר.

ביום האהבה חגגנו. אמרתי לה שלפניה הייתי אדם אחר, עצוב ובודד, ואני כל כך שמח שהיא נכנסה לחיי. היא קרצה לי מבעד לנורה האדומה. המשבר היה מאחורינו.

שוב הוזמנו לחדר העריכה, ואחרי הקרנה קצרה אמרו לנו תודה וכל הכבוד ושיהיה בהצלחה. חייכתי, הושטתי את היד לחברה שלי וראיתי שהיא ארוזה על השולחן לצד אחיותיה.

"את עוזבת אותי?"

"כן", היא ענתה.

"אבל היה לנו טוב כל כך, מה קרה?"

"נכון, אני ממשיכה הלאה. נראה לי שאתה תהיה בסדר".

"אני לא אהיה בסדר, לא יכול בלעדייך".

"בסך הכל הקשבתי לכל מה שתמיד רצית לספר".

"אבל יש לי עוד מה לומר…"

"אתה כבר חוזר על עצמך".

פניי האדימו, טרקתי את הדלת ונסעתי הביתה. לא יאומן, היינו כל כך טובים יחד, תמיד החלפתי לה סוללה בזמן, ניקיתי את העדשה, שמרתי אותה במקום קריר, הייתי בן הזוג המושלם.

פשוט כפוית טובה, לך תסמוך על מצלמה.


אורן ברזילי, זמר ומוזיקאי ישראלי

תגובות