מסלול אופנה כחול לבן

מסלול אופנה כחול לבן

מה קרה לבגד הישראלי מימי טרום המדינה ועד ימינו, ומה אפשר ללמוד דרך האופנה המקומית על תהליכים חברתיים וכלכליים שהתרחשו אצלנו וזכו לתרגום בעיצוב יצירתי. מסע אופנתי בזמן בתערוכה חדשה

מאת: יעל אפרתי (צילומים: אלי פוזנר)
Designer סגנון חיים

"ישראל היא אומת סטארט-אפ גם בתחום האופנה המקורית, שנוצרה כאן במשך עשורים רבים", קובעת המעצבת והמרצה הוותיקה והמוערכת תמרה יובל-ג'ונס, שיזמה את תערוכת האופנה החדשה המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל בירושלים. מוצגים בה כ-150 פרטי לבוש של 60 מעצבים מקומיים, שפעלו כאן החל משנות ה-30 של המאה הקודמת ועד ימינו, ובהשראת הכותרת שנבחרה לה "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי", היא מחולקת לארבע תחנות אליהן נחזור בהמשך.

וכעת, רגע למחשבה על הקונספט: המוזיאון, כאכסניה לתערוכת אופנה מקיפה, הוא רעיון חדש למדי. במשך עשורים רבים היה תוקף למוסכמה לפיה לאופנה -מוחצנת ובת חלוף – אין מקום במוסד המרצין על נכסיו הקלאסיים שורדי הזמן והמגמות החולפות. ואולם, בשנים האחרונות התברר בבירות העולם הגדול שהשידוך הנועז הזה, בין אופנה לבין מוזיאון, הוא הצלחה גדולה המשרתת לא רק את התעשייה אלא זוכה לרייטינג עצום בקרב הקהל והוחלט, כאמור, לייבא אותו גם לכאן – וטוב שכך.

מסע בזמן ישראלי

את התערוכה החדשה, המוצגת על 900 מ"ר, אצרו לצד יובל-ג'ונס גם דייזי רקח-ג'ברה, אפרת אסף-שפירא, ונגה אליאש-זלמנוביץ'. התערוכה היא ניסיון רחב היקף להבין באמצעות האופנה, או בלשון התערוכה, הבגד הישראלי, מה קרה כאן מימי טרום המדינה ועד היום.

אולי לראשונה בהיקף שכזה נבחרה האופנה למעין עדשה המזמנת למבקר בתערוכה, גם כזה שלא נמנה עם הגרעין הקשה של חובבי האופנה, ללמוד על תהליכים חברתיים וכלכליים שהתקיימו כאן, על האידאולוגיות שרווחו בחברה הישראלית ועל מה שהתרחש ברחוב, בתעשייה ובסלוני האופנה היוקרתיים במשך כמעט 100 שנה, מימי ההתיישבות בפלשתינה ועד לתחנת המסע האחרונה בתערוכה, המבקשת להציג את תמונת המצב העכשווית בתחום.

   אופנת שנות ה-60 (צילום: גברא מנדיל)

התחנה הראשונה היא "מראה מקום", וכפי שמרמז שמה – עוסקת בשאלה איך מקום מסוים בנקודת זמן מסוימת משפיע על מעצבי אופנה, והאם אפשר לקבוע שהיצירות הללו הפכו למקורות השראה למעצבים שפעלו בהמשך הדרך.

התשובה לשתי השאלות חיובית, ומטבע הדברים ההתחלה מוקדשת לדגמים של הבולטות במעצבות המקומיות, פיני לייטרסדורף ורוז'י בן-יוסף.

לייטרסדרוף עיצבה בשנות ה-50-60 ל"משכית" את מעילי המדבר האייקוניים שלה, העשויים מצמר כבשים מקומיות, בהשראת צבעי המדבר, בגזרות רחוקות מן הגוף השואבות מלבושם של הבדואים ויריעות האוהלים שלהם.

במקביל, עיצבה דגמים מעוטרים ברקמות בשיתוף פעולה עם "משכית", לה היה תפקיד חשוב של שילוב מלאכות יד בתעשיית האופנה.

השיח בין דגמים אלה לבין הגרסאות המאוחרות השואבות מהנוף החומרי והתרבותי, מתקיים למשל באמצעות שמלה מעוטרת צדפים של גדעון אוברזון ובדגמים נוספים של המעצבים הגר אלמביק, ששון קדם ואחרים.

המסר של אתא

בן-יוסף הלכה לכיוון מקומי אחר, מופשט יותר וביקשה לבחון מהו "בגד ישראלי", מחקר שהניב שתי קולקציות שנוצרו בסמוך לשתי מלחמות שהתרחשו כאן – אחת שבמרכזה הכאפיה שנוצרה בעקבות מלחמת ששת הימים, שמגולמת בה תקווה לדו-קיום בין העמים החיים כאן, ויש לה היום תרגומים עדכניים ברמת העיצוב היוקרתי, גם בעולם, כשחיקויים רבים שלה מוצעים גם בשווקים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים עיצבה בן–יוסף קולקציה בהשראת הטלית, ובתערוכה מוצג אחד הדגמים שעיצבה בשחור-לבן כולל הגדילים באימרת השמלה. בתחנה זו של התערוכה, כעוד אלמנט שמשקף את השנים הללו, מוצגים תצלומיו של דוד רובינגר, שתיעד בשחור/לבן את "הרחוב" של ישראל הצעירה – חתונה בקיבוץ בנגב, בן גוריון בחאקי צועד עם מזכירו הצבאי, ועוד, תמונות שמזכירות לנו כמה צנוע היה פה פעם.

התחנה הבאה במסע, שלדעתי היא המרתקת ביותר בתערוכה, עוסקת באידאולוגיות שרווחו בחברה הישראלית הצעירה ומציגה שני קטבים באותו חלל: צנע ושפע.

    כרזת פרסום של אתא

הצנע מוצג בדמותה של תהלוכת 1 במאי שעוצבה, כמו התערוכה כולה, על ידי חנן דה לנגה, וכוללת בובות ראווה לבושות בדגמי הצנע של שנות ה-50 על רקע סרטונים המתעדים את ההווי הזה וצלילי נוסטלגיה כמו "שיר העמק" של דניאל סמבורסקי, מציעה התהלוכה הרבה חאקי וחולצות כחולות מכותנה (משובחת, צריך לציין) שבהם גלום המסר של חברת אתא. זו שנתפסה כמלבישה הלאומית במשך לא מעט שנים וביקשה לקדם אחידות, ובתוך כך לטשטש בשם האידאולוגיה החלוצית-פועלית גבולות מעמדיים וגם מגדריים.

המסרים של הסגנון המקומי הזה הם הסתפקות במועט, פרקטיות ועיצוב מינימליסטי חף מקישוטיות. בתהלוכה הזו, לצד הבובות הלבושות בדגמים המקוריים ונועלות נעליים חומות וגבוהות, משתתפות גם בובות עטויות בדגמים שנוצרו שנים אחר כך בהשראת קו הצנע, למרות שהזמנים, כידוע, השתנו מאוד. כך למשל הסרפן של רנה צין, שמלה של מאיה בש, ודגמים של הולילנד ואתא החדשה.

ממש ממול, ועל רקע סרטון מתצוגת אופנה אירופאית לגמרי, שהתקיימה בתל אביב, מוצגות דוגמאות מגיזרת השפע – פרוות, בדים אנינים וגזרות מוקפדות ברוח חזונה של המעצבת לולה בר, שהגיעה לכאן מצ'כיה, בתקווה להקים סלונים דוגמת אלה של פריז ווינה. מטבע הדברים את הדגמים הללו רכשו ולבשו נשות החברה הגבוהה, עירוניות ובעלות אמצעים, שנחשפו ל"קוטור" האירופאי ורצו ממנו גם לעצמן. שני הקטבים – הסוציאליסטי מחד והליברלי-אירופאי מאידך – מעניינים מצד תוכנם וצורתם ויש בהם יותר מעוד שיעור על מה שהיה פה פעם.

מימין: שמלה בעיצוב סיגל דקל ויוסי זאנה; שמלה ושכמייה בעיצוב האחיות אנגלנדר, שמלה בעיצוב ששון קדם
(לחצו להגדלה)

תעשיית האופנה

התחנה הרביעית במסעו של הבגד הישראלי מתמקדת בתעשיית האופנה הישראלית, זאת שהצליחה לשגשג בתמיכת המדינה, ואף להנפיק מותגים שזכו להצלחה מעבר לים והעניקו לתעשיית האופנה יוקרה בלתי מובוטלת. כך למשל "גוטקס" (שמזכירה את היעדר בגדי הים בתערוכה), "פולגת", "בגד עור" ואחרים. הפרק הזה של תעשיית האופנה והטקסטיל המקומית נגדע במהלך שנות ה-80, שעמדו בסימן של מעבר מיצירה המונית ליצירה אישית, בעקבות מגמות בינלאומיות שחדרו והשפיעו על המתרחש באופנה הישראלית.

במקביל, נכנס לשוק השחקן הסיני, המדינה הפסיקה לתמוך בתעשייה, היעדר חומרי גלם מקומיים, תחרות קשה בין המעצבים, השוק המקומי הקטן וגורמים נוספים – כל אלה הובילו להתגבשותה של תמונת המצב הנוכחית וזו משתקפת בתחנת המסע האחרונה של התערוכה. השם שנבחר לה, "הווה ועתיד", צופן הבטחה, אלא שזו אינה מתממשת. מקבץ המעצבים והדגמים שנבחרו כאן לא מצליחים לייצר אמירה, וכך, למרות שמדובר במעצבים רבי מוניטין, לא ברור מדוע נבחרו לכאן דווקא ששון קדם, רזיאלה סיגל דקל, או רונן חן.

החלק המסקרן בתחנה הם המעצבים הצעירים, שמציעים רעיונות חדשים מתחומי החומר והרוח. כך, למשל, נמרוד גילה שמשלב בבגד המשי שעיצב יציקת חרסינה; דנה כהן שהופכת את הבגד שעיצבה לסמל קיימות בזכות השימוש בסריגים ממוחזרים; נועה רביב שמשלבת במערכות הלבוש הדפסות תלת-ממד ושחר אבנט שמציע שמלה מצוירת שהיא בבחינת אמנות לבישה.

תגובות

Comments are closed