אמנות על קו התפר

אמנות על קו התפר

בנוסף לתקווה ליצור בסיס לסובלנות הדדית ולהקשבה, הביאנלה הים-תיכונית מעוררת שיח אמנותי-חברתי-פוליטי מרתק. האתרים הבלתי שגרתיים שבהם מוצגות העבודות, רק מוסיפים עניין ותחכום בניסיון להנגיש את האמנות לקהל הרחב

מאת: יעל אפרתי
Designer סגנון חיים

המראה בלשכתו של עו"ד סמיר מסרי בסחנין מהמם: צילום גדול-ממדים, במרכזו חיילות לבושות מדים אוכלות אבטיחים אדומים במיוחד. לעבודה הזו, של אנג'ליקה שר, יש מקור השראה דו-שלבי: השלב הראשון, "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י; השלב השני, עבודתו של עדי נס, שביים וצילם את "הסעודה האחרונה". את מקומם של תלמידיו של ישו מהיצירה המקורית תפסו חיילים במדים. הצילום של שר נתלה בתחילה במכללת סחנין, אבל אחרי מחאות ציבוריות הגיע למשרדו של עו"ד מסרי.

"למה ביקשת להציג אצלך צילום של חיילות במדים", נשאל המארח, והשיב כי בעיניו המדים אינם חזות הכל וכי הוא מעדיף להתייחס ללובשות אותם. "חוץ מזה יש בעבודה הזו, וגם באחרות המוצגות כאן, התייחסות ברורה לנצרות, וכך יש כאן נציגים משלוש הדתות". התשובה של סמיר לא הייתה מפתיעה.

גם בחללים אחרים בהם נתלו עבודות הביאנלה הים-תיכונית (עד ה-15.12.2017) דיברו בשפת הדו-קיום. האמן בלו סימיון פיינרו, שיזם ואצר את הביאנלה עם האמנית אביטל בר-שי, משדר אופטימיות, אף שהוא מודע לריבוי הדעות: "אנחנו רוצים להחזיר את האמנות לקהילה ולנסות לראות אותה כגורם שיש לו פוטנציאל לגשר בין קהילות ועמים שונים".

מהסיבה הזו החליטו פיינרו ובר-שי להוציא את האמנות ממגדלי השן המיועדים ליודעי ח"ן ולהציג אותה במקומות מקובלים פחות. "בשונה מהמוזיאונים ומהגלריות, שרובם המכריע נמצאים במרכז ומציעים 'קופסא לבנה', ניטראלית וממוזגת, שבה עומד הצופה מול העבודה, בחרנו להציג קרוב לתושבים, קרוב לבית ולעבודה", מסביר פיינרו.

לדבריו, הרעיון היה לעורר שיח סביב האמנות העכשווית ולהעלות שאלות כמו מהי הרלוונטיות של אמנות בחברה הצרכנית היום. בהתייחסות ספציפית יותר לאזור שבו מתקיימת הביאנלה הוא אומר: "התקווה היא ליצור בסיס לסובלנות הדדית ולהקשבה, לקדם שלום ושיתוף פעולה, ובתוך כך להגביר את האמון בין הקהילות ולייצר סביבה שבה יחידים, קבוצות דתיות וקבוצות אתניות שונות – כולם חולקים ערכים משותפים וחיים בצוותא".

קשה שלא להצטרף לתקוות של פיינרו ויש לברך על היוזמה שלו, אלא שבתוך כך קשה שלא לשאול האם לנוכח התקוות האלה לא היה מקום לשלב באוצרות ובניהול הביאנלה גם אמן/אמנית ערבי/ערבייה.

"בינתיים" (Interim). קרלוס אמורלס, מקסיקו בהשראת ההיאבקות חופשית המשלבת מופע מרהיב של תלבושות ומסכות (צילום מתוך עבודת וידאו, מוצג באוהל האירוח הבדווי של סאלח בדיר חנא)

סוגיית הפליטים

בכל מקרה, הביאנלה השנה היא השלישית במספר (ביאנלה על-פי שמה נערכת מדי שנתיים אלא שבמקרה הזה הדבר לא הסתייע), וקדמו לה אחת שנערכה בנמל חיפה ב-2010 וזו שהתקיימה בסחנין ב-2013. היקף התערוכה הנוכחית רחב מבעבר, ומציגים בה אמנים מקומיים, יהודים וערבים, וגם אמנים בינלאומיים, ביניהם גם ממדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל (למשל איראן ואפגניסטן), שרובם מציגים כאן לראשונה.

Out of place הוא שמה של הביאנלה, שרוב העבודות בה הן וידיאו ארט, כמו גם צילומים, ציורים ופסלים. כמובן שהעיסוק בפליטים, בחלקי עולם שונים, תופס מקום נכבד בין העבודות. למשל, "הדייר", סרטו של האמן מוחסן מחמלבאף, שנולד באיראן ועתה מתגורר ויוצר בפריז ובלונדון. בסרט הוא מעלה את הקשיים הבלתי אפשריים העומדים בפני פליט צעיר בלונדון ואת העומס שלקח על עצמו בניסיון להשתלב בחברה החדשה, ומובילים אותו לכישלון כמעט בלתי נמנע: הוא נשאר חסר בית, נעדר שייכות ונטול תקווה.

וידיאו ארט נוסף, "פרויקט מיפוי המסע" של בושרה חלילי, ילידת מרוקו שחיה ויוצרת בברלין ובאוסלו, מתעד מסעות של פליטים ומהגרים שחצו גבולות באופן לא חוקי במטרה להיחלץ ממצבם הקשה במולדתם ועברו למקומות בהם קיוו שצפוי להם עתיד טוב יותר. על רקע סימון מסלול המסע בעט, מסופרים בטון יבש סיפורי המסע של הפליטים. האפקט מועצם בכך שאת פניהם לא רואים ורק קולם נשמע.

עבודה אחרת, קשה לצפייה, יצר האמן הגרמני קאי וינדנהופר, "ארבעים ממיליון" (צילום, הזרקת דיו על נייר), שתיעד במהלך שנתיים (2014-2015) את מלחמת האזרחים בסוריה. בעבודה, שהיא חלק מפרויקט רחב היקף, הוא צילם ארבעים פצועים סורים שנעקרו מארצם ונמצאים היום בערים, בכפרים ובמחנות פליטים בירדן ובלבנון. לנוכח העבודות, שחלקן ממש מטלטלות, נראה שאין מנוס מלשאול את עצמנו באיזו דרך גם אנחנו קשורים למשבר הזה.

"הנשים ללא חת של קבול". ללה אחמדזאני, אפגניסטן (העבודה מוצגת בחומוס מדמס בסכנין)

תקווה ואמנות

לצד הבחירה בנושא התערוכה ובעבודות שיוצגו בה, הקדישו האוצרים זמן, מחשבה ומאמץ לשאלה היכן ייתלו העבודות וכיצד אופן התלייה ישרת את התפיסה המקדמת פלטפורמה אלטרנטיבית המדגישה תהליכים מקומיים.

ניסיון הביאנלה הקודמת, להציג את היצירות במוקד אחד או שניים, נזנח לטובת מסלול ממופה בעמק סחנין וכולל 15 "תחנות אמנות". המבקרים – המסתייעים ב"ווייז", במפת הביאנלה המופיעה באתר התערוכה, או במפות שמחולקות במוקדי התערוכה – מוזמנים להתחיל את המסע האמנותי-חברתי-פוליטי בתחנה הראשונה, ביודפת. משם ממשיכים לפי הסדר למוקדים ביישובי משגב, סחנין, עראבה ודיר חנא.

המסלול שנבחר מזמן מפגש עם אנשים וקהילות שנחשפים לקהל הרחב דרך עבודות האמנות, ובו-בזמן מקבלים אמנים מהארץ ומחו"ל הזדמנות לחשוף את אמנותם. ברור מאליו שעצירה בכל תחנה היא בגדר המלצה, ואפשר בהחלט לבחור במסלול מקוצר. כפועל יוצא של האמנות העכשווית, גם אין משמעות של ממש לסדר הצפייה: מי שמחליט להתרכז בסחנין, למשל, יגלה שמשרד עורכי דין הוא אכסניה מתונה להצגת אמנות: גם "קצביית טבעוני" מארחת עבודות של מינרד שחאדה, בלו סימיון פיינרו, יגאל תומרקין ועוד; ב"פחחות חמודי" אפשר לראות עבודות של יאניס קונליס ומשה גרשוני; ואילו ב"חומוס מדמס" מוצגות עבודות של לילה אחמדזאני ומוחמד אל זובי.

לא רחוק משם, בדיר חנא, עיירה שרובה מוסלמית ובה גם שכונה בדואית וכן מיעוט נוצרי, מוצגת האמנות בשני אתרים מעוררי מחשבה: הראשון, המסגד הישן, בלבו של הכפר; השני, אוהל בדואי. הכניסה למסגד כמעט נסתרת ובתוכו רק מעט מתפללים. השטיחים הצבעוניים תופסים את העין וכשמתחילים לחפש את יצירות האמנות מתגלה בחירה מרתקת, פיינרו מספר שהאימאם של המסגד הוא שבחר את העבודות: "הוא הסכים לתלות אצלו רק יצירות מופשטות, או כאלה שעיסוקן בנוף, ובחר מיד בעבודה של דמיאן הירסט, משה קופפרמן וגם עבודה שלי. הוא גם קבע היכן ייתלו היצירות".

באוהל הבדואי, שהוא גם התחנה הסופית של המסלול, פגשנו את סאלח מואסי, גשש ששירת כמעט שלושים שנה בצה"ל. היום, לצד דגל ישראל והמון תעודות הוקרה, הוא שמח להציג אמנות באוהל המושקע שהקים, וגם בקומת העמודים של ביתו הפרטי. "בטח שאני חולם על דו-קיום. אי אפשר להמשיך ככה ואם יש תקווה באמנות, אז נקווה כולנו", הוא אומר בחיוך מאיר.

תגובות

Comments are closed