המודל הייחודי של ההיי-טק הישראלי

המודל הייחודי של ההיי-טק הישראלי

מודל ההיי-טק בישראל, הנשען על מו"פ מפותח וייצוא, הוא ייחודי בעולם. רבים חשבו שהוא לא יאריך ימים, אבל בינתיים הוא מחזיק מעמד כבר 40 שנה וקיצו אינו נראה לעין. אך אי אפשר לנוח על זרי הדפנה ולאחר שכבשנו את שוק הסייבר חייבים למצוא את הקטר הטכנולוגי הבא

מאת: פרופ' יצחק בן ישראל
טכנולוגיה והייטק ספר ההיי-טק הישראלי

פרופ' יצחק בן ישראל
(צילום: מוטי מילרוד)

מאז אמצע שנות ה-80' של המאה הקודמת, מנוע הצמיחה העיקרי של כלכלת ישראל הוא מה שאנו מכנים בשם "היי-טק". מדובר במספר מצומצם של דיסציפלינות: מחשבים, תקשורת ומיקרו-אלקטרוניקה. ברבות השנים היה ניסיון גם להתרחב לשטחים אחרים כמו מדעי החיים (ביו-טק), אך בינתיים מנוע הצמיחה העיקרי היה ונותר היי-טק המסורתי.

המודל בישראל הוא ייחודי ואין לו כמעט שום אח ורע בעולם. בעולם הרחב מקובל שמסלול ההיי-טק מתחיל מרעיון מחקרי פורץ דרך (פעמים רבות הוא מגיע מהאקדמיה), המשכו בקבוצת יזמים שנרתמים להפוך את הרעיון למוצר עבור 'השוק' המסחרי או הביטחוני (עולם הסטארט-אפ), ובחברה המוכרת את המוצרים המבוססים על הידע שפותח עד כה.

בישראל התהליך שונה: שתי השכבות התחתונות – המחקר והפיתוח – מפותחות מאד באופן חסר פרופורציה לשכבה השלישית (חברות גדולות). ההיי-טק הישראלי נראה יותר כמו מעבדת ניסויים גדולה ופחות כתעשייה מאוזנת. אחת הסיבות לכך היא שהשוק המקומי בארץ הוא קטן ויש צורך חיוני לבסס את התהליך כולו (ובמיוחד את השלב השלישי – המכירות) על ייצוא. אפילו תעשייה רגישה כמו תעשיית הביטחון מייצאת כ-75% מהתוצר שלה. אך מכירות בסדר גודל כזה לחו"ל מחייבות מערך שיווקי נרחב שקשה ליצור אותו בארץ.

ממנף את היתרונות היחסיים

יש למודל הזה חסרונות, שעיקרם הוא בכך שבסופו של התהליך, חברות בחו"ל עושות רווחי ענק על חשבון הידע שמיוצר בישראל. אך יש לו גם יתרון מובהק בכך שהוא עונה ליתרונות היחסיים שיש לנו בישראל: כוח אדם מעולה המקבל הכשרה לא רק במערכת החינוך הפורמלית (בתי-ספר ואוניברסיטאות) אלא גם בשירות הצבאי הארוך, יזמות, חינוך ללקיחת סיכונים, וביקורתיות שהן חלק מהאופי היהודי בכלל והישראלי בפרט, ועוד. בסופו של יום זו הסיבה העיקרית לכך שהנכס העיקרי, האנשים העוסקים בהיי-טק, נשארים ברובם המכריע בארץ.

קצת מספרים: ישראל נמצאת בראש הרשימה העולמית של ההוצאה הלאומית האזרחית למו"פ כחלק מהתל"ג: 4%-4.5% כל שנה. להוציא קוריאה הדרומית כל שאר המדינות בעולם מוציאות בדרך כלל פחות מ-3%, וממוצע ה-OECD הוא 2.2%. אם נוסיף לכך את המו"פ הביטחוני, ההפרש יגדל (לטובתנו) עוד יותר. יתרה מכך, רק כ-15% מההוצאה למו"פ באה מכיסנו, דהיינו מכספי משלם המיסים הישראלי, והשאר (85%) מגיע מהמגזר העסקי, רובו ככולו מחו"ל.

רבים חשבו שהמודל הזה לא יאריך ימים, אבל בינתיים הוא מחזיק מעמד כבר כ-40 שנה וקיצו אינו נראה לעין. בעיקר משום שהוא מנצל את היתרונות היחסיים שלנו, ומאפשר את רתימת ההוצאה הלאומית הגבוהה מאד לביטחון (הנגזרת ממצבנו הגיאו-אסטרטגי) לטובת הכלכלה האזרחית.

סוד ההצלחה הוא פשוט. שוק ההיי-טק הוא שוק המבוסס על חדשנות. קצב השינוי בו הוא עצום וכל שנה-שנתיים עובר דור שלם בטכנולוגיית המחשבים/תקשורת/מיקרו-אלקטרוניקה. כדי לשרוד ולהוות כור ייצור של חדשנות לאורך זמן, חייב להתקיים זרם בלתי פוסק של רעיונות חדשים, ולצידו סביבה תומכת המוכנה לקחת סיכונים. למזלנו, קיומו של אקו-סיסטם כזה מחייב ערכים האופייניים לתרבות הישראלית ואינם מתקיימים באופן כה מובהק בהרבה מקומות אחרים.

אך אליה וקוץ בה: כלכלת ההיי-טק אינה מאפשרת מנוחה. היא דורשת רעיונות ותחומים חדשים כל הזמן. העתקת מה שנעשה בעולם הרחב אינה מספקת, וגם חברות מצליחות יכולות לאבד בקלות את ההובלה בסביבה כזו.

התפנית לכיוון הסייבר

הניתוח לעיל יכול להיות מודגם היטב על-ידי התפנית שעשה ההיי-טק הישראלי החל מ-2010 לעבר שוק הסייבר. גם כאן, בראשית היה צורך שעיקרו ביטחוני. אחרי תקיפת הצנטריפוגות האיראניות להעשרת אורניום בנתאנז, נעשה העולם כולו מודע לפוטנציאל שיש במרחב הסייבר וישראל נאלצה לחפש דרכים חדשות להתגוננות. הייתה לי הזכות להוביל כוח משימה שמינה ראש הממשלה, שהציע לממשלה לא לחפש "פתרונות" לאיומים הקיימים והצפויים, אלא להקים את האקו-סיסטם שיידע לטפל באיומים הללו כאשר יצוצו. זאת משום שקצב השינוי העצום אינו מאפשר באמת לחזות איומים עתידיים.

ההתמקדות באקו-סיסטם הביאה לכך שמדינת ישראל הייתה הראשונה בעולם שנתנה טיפול מערכתי לבעיית הסייבר והפכה את שליטתה בטכנולוגיות המיגון בסייבר ליתרון כלכלי. הוקמו מרכזי מחקר באוניברסיטאות, נושא הסייבר הוכנס לתוכנית הלימודים בבתי הספר ואפשר לבחור אותו כמקצוע לימוד לבחינת הבגרות (כולל ברמה של חמש יחידות), ננקטו אמצעים לעידוד תעשיית הסייבר ועוד. כיום, מקץ חמש-שש שנים לאימוץ התוכנית על-ידי הממשלה, ישראל תופסת כמעט 10% מנפח המסחר העולמי בסייבר, ומה שיותר מרשים – כמעט 20% מנפח ההשקעות במחקר ופיתוח של סייבר.

למזלנו, ב-2010 כבר עמד לרשותנו אקו-סיסטם חזק של היי-טק. יכולנו לנצל את העובדה שהדיסציפלינות הדרושות לאקו-סיסטם של סייבר הן זהות (מחשבים, תקשורת ומיקרו-אלקטרוניקה). לא היינו צריכים להמציא את הגלגל מחדש, אלא רק לסובבו בכמה מעלות ולהפנות את המערכת הקיימת לכיוון הסייבר.

ומה הלאה? גם עכשיו אי אפשר לנוח על זרי הדפנה. חייבים להתחיל ולמצוא את הקטר הטכנולוגי הבא. יש הרואים את מדעי החיים והרפואה בפרספקטיבה כזו. יש הסבורים שהמילה הבאה היא הבינה המלאכותית, ובמיוחד מחשבים (או רובוטים) עם יכולות לימוד עצמי. כיוון מבטיח אחר הוא זה של המחשבים הקוונטיים, שכושר החישוב שלהם אינו נתפס על-ידי הדמיון האנושי. אני סבור כי התשובה הנכונה נעוצה אי שם במציאת החיבור הנכון בין כול הכיוונים הללו, ויפה שעה אחת קודם.


הכותב הוא ראש המרכז לחקר הסייבר הרב תחומי ע״ש בלווטניק באוניברסיטת תל-אביב. היה אלוף בצה"ל וכיהן בכנסת ה-17 כחבר כנסת מטעם מפלגת קדימה. הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל-אביב, בתוכנית ללימודי ביטחון ובמכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, ראש סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח - מולמו"פ ויו"ר סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע והטכנולוגיה.

תגובות